<h1>נמוקי יוסף על שבועות</h1>
<h2>דף כ.</h2>
רב אשי אמר וכו' מהו דתימא לישניה איתקיל ליה וכו'. פי' דאיתקיל, נכשל, ולא נתכוון לומר שאי. וקיי"ל כרב אשי דהיכא דאמר שאי אוכל לך לא אמרינן לישניה איתקיל ליה, ואפילו לפי הרמב"ם ז"ל [הלכות שבועות פ"ד הכ"ב], כיון דאביי נמי לא פליג אהאי דינא. אמר המחבר, ונ"ל דכיון דרב אשי דאמר לא אמרינן לישניה איתקיל לא אמר אלא באין בו הוכחה, אפשר דאם היו מפצירין בו ואמר אכילנא אכילנא ואחר אמר שבועה שאי אוכל, לישניה איתקיל ליה כיון דאיכא הוכחה, וכדי שלא נטיל מחלוקת כ"כ בין אביי דאמר טעמיה משום הוכח[ה] לרב אשי, וצריך עיון. עכ"ל המחבר.
מבטא שבועה איסר שבועה וכו'. פי' מבטא שבועה, פירש"י ז"ל אם אמר מבטא ככר זה עלי, כאומר שבועה שלא אוכלנו, ואם אכלו הרי זה בעולה ויורד. ותימה למה הזכיר עלי שהוא לשון נדר, הוה ליה למימר מבטא שלא אוכל ככר זה. וכתב הרנב"ר ז"ל דרבותא אשמעינן, דאפילו אמר בלשון נדר הוי שבועה, ולא הוי כאיסר, אליבא דרבא דאמר שהוא תלוי כפי הלשונות שאמרו בהם. ומ"מ משמע דסבירא ליה לרש"י ז"ל דשבועה אפילו אמרה בלשון נדר הויא שבועה, שאם לא כן היכי עדיף מבטא משבועה עצמה. וכבר כתבתי בזה דעות בריש נדרים [ב' ע"ב ד"ה איידי], עכ"ל. אמר המחבר, וצ"ע לקמן [כ"ה ע"א] גבי חומר בנדרים מבשבועות, שהרנב"ר ז"ל כתב בשם רש"י ז"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר חלה על דבר מצוה אלמא לא הויא שבועה. עכ"ל המחבר.
איסר שבועה. פירושו תלוי במחלוקת אביי ורבא כדמפרש ואזיל. ה"ג איסר אסר. והכי פירושו, לאביי דפשיטא ליה דאיסר מתפיס שבועה מדכתיב [במדבר ל'] או אסרה איסר על נפשה בשבועה, וא"כ לדידיה האומר איסר שלא אוכל ככר זה לבד, הרי הוא כמי שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחר הרי זה כזה. לפיכך נפרש איסר אסר, כלומר איסר שהוא במתפיס ככר שני אסר ככר שלישי. מהו דינן. אם אתה אומר וכו'. כלומר אם על השני חייב אף על השלישי חייב, ואם לאו פטור. כלומר שאי אפשר לפטור השלישי אלא אם כן נפטור השני, וכיון שאמרנו שעל השני חייב, שזהו איסר האמור בתורה, על כרחנו אף על השלישי חייב, וחייב קרבן בשוגג ומלקות במזיד דהא כתיב ביה [שם] לא יחל דברו. זו היא גירסת ר"ח ז"ל. וגירסת רש"י ז"ל, איסור איסר, שפירושו איסורו של איסר מהו לענין קרבן ומלקות. אינו נראה נכון בעיני המפרשים ז"ל. שיספק ליה לתנא דברייתא מאי דפשיטא ליה לאביי דאמר כמוציא שבועה מפיו דמי, דמשמע דפשיטא ליה דאיסר האמור בתורה מתפיס הוא, דאם לא כן מנא ליה דכמוציא שבועה מפיו דמי.
רבא אמר וכו'. כלומר אם אתה אומר איסר שאמר תנא דברייתא לאו על מתפיס מיירי, דאיסר לאו מתפיס הוא, אלא שבועה ממש או נדר ממש לפי הלשון שהוציא. וה"ק, איסורו של איסר אם אתה אומר, כלומר אם אתה הנודר אמרתו בלשון שבועה דהיינו איסר שלא אוכל ככר זה, שכן לשון הנשבעין אומר שלא אוכל, אף האיסר שהוציאו בלשון זה שבועה וחייב עליו קרבן. ואם לאו אלא שהוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זה עלי, שהוא לשון הנודרים קונם זה עלי, אף זה נדר הוא ופטור מקרבן, דלהכי הטילו הכתוב בין נדר לשבועה וכו'. הילכך קיי"ל דמבטא שבועה, דהא ליכא מאן דפליגי, ובפלוגתא דאביי ורבא נמי קיי"ל כרבא. ולפיכך איסר שהוציאו בלשון נדר נדר ובלשון שבועה שבועה. אבל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו [דמי], מיהו איסורא מיהא איכא. וכן כתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שבועות [ה"ז], וכן כתב הראב"ד ז"ל, ולדעת זה נוטה הרנב"ר ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל (בהלכות) סובר דלרבא אפילו איסורא ליכא, דכיון שלא מצינו בשום דוכתא מתפיס בשבועה, איסורא מהיכא תיתי. ואמרו שכן מטין דברי הריא"ף ז"ל שכתב אבל מתפיס בשבועה ליכא.
מיתיבי. מקשה לרבא דאמר דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה. (ביום) [כיום] שמת בו וכו', לא אוכל לעולם. וקס"ד השתא דאיסר האמור בתורה היינו הך דהכא דמתפיס בנדר, וכיון דמתפיס בנדר הוא בלא יחל כנגד [אצ"ל 0 כנדר] עצמו, ה"ה גבי שבועה דוודאי עיקר התפסתו גבי שבועה הוא דכתיב [במדבר ל'] או אסרה איסר על נפשה בשבועה, הילכך לאביי ניחא לרבא קשיא.
<h2>דף כ:</h2>
אמר לך רבא אי זהו איסור נדר וכו'. כלומר דלאו באיסר איירי ולומר שהוא מתפיס, אלא דעיקר נדר האמור בתורה היינו שתלאו בדבר הנדור, וכייל דבר באחד מנדרי הקדש, דהיינו כאימרא כדירים [נדרים י' ע"ב], דבלאו הכי נדר ראשון לא משכח לה. אבל בלא התפסה אי אפשר לן לאסור את המותר, אלא מפני שקודש עושה חליפין, אף הוא יכול להתפיס איסור בדבר המותר לו או לאחרים, וזהו עיקר נדר. והיינו דאמרינן עד שידור בדבר הנדור, שעיקר נדר בהתפסה הוא. ואע"פ שאם לא התפיסו חייל, ההוא מדין יד הוא דמהני, דכשהוא אומר הרי זה אסור עלי, אנו גומרין דבריו כקרבן. מ"מ עיקר נדר מתפיס הוא. ולפיכך המתפיס בנדר, כלומר שאמר זה כזה, חייל, כיון שעיקר נדר בהתפסה הוא. ואין ללמוד התפסה בשבועה מנדר, שאם היינו מוצאים נדר בלא התפסה ואחר כן ריבתה בו תורה התפסה, היה בדין ללמוד שבועות מנדרים, אבל כיון דלא משכחינן נדרים בלא התפסה, היאך נלמוד מהם לשבועות, שאני נדרים דמצותן בכך הוא, שאיסור קדושה הוא שנמשך ונתפס ולא איסור גרידא. ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא, מה שאין כן בשבועות דאיסור גרידא נינהו. ולפיכך כתב הריא"ף ז"ל דמתפיס בשבועה לאו שבועה, דשייכא ביה התפסה בשבועות, כגון דשמע חבריה דאישתבע דלא ליכול הדין בשרא ואמר ואני נמי כמוך. זה פירש הרנב"ר ז"ל לפי דרך הריא"ף, שכתב דלרבא אע"ג דמתפיס בשבועה לאו שבועה, מתפיס בנדר מיהא נדר הוא. וסמך דבריו עלה דהא דתניא הכא אי זהו איסר האמור בתורה וכו', דמשמע דמתפיס בנדר הוי נדר, ולא גמרי שבועה מנדר. וכן משמע במסכת נדרים [אצ"ל נזיר] דמתפיס בנדר הוי נדר, דתנן [נזיר ד' ע"א] הריני כשמשון וכו', ותנן נמי [נדרים י' ע"ב] כאימרא כדירים כעצים, ותנן נמי [נזיר כ' ע"ב] הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני כולן נזירין. אע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן, שהוא פירש שאף בנדר אינו מתפיס, שאם התפיס לא הוי נדר, והיכי דמי מתפיס, כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ולא אשתה יין, אלא אם כן פירשו ולא תלאו בדבר האסור כי האיך דגמרא שתלאו בדבר הנדור. וכתב הרמב"ן שדעת רש"י ז"ל למעלה, שאפילו פירשו אם תלאו בדבר האסור לא הוי נדר אלא מתפיס, אבל אם פירשו ולא תלאו כלל נדר הוא, דלא בעינן תלאו בדבר הנדור אלא למעוטי תלאו בדבר האסור.
והוא שנדור ובא מאותו היום. סוף פ"ק דנדרים [י"ב ע"א] בעי לאוכוחי מהא דשמואל, דהיכא דעיקרו איסור ואחר מכן יש היתר באותו ענין עצמו, כמו שלמים ואמר [על] (מ)בשר אחר של היתר זה (בזה) [כזה], דבעיקרו קא מתפיס ואסור, דהא הכא דאסור משום שנדר עליו יום שמת אביו, אע"ג דאיכא טובי יומי דהיתרא דחד בשבא כחד בשבא שמת אביו. ודחי התם דשמואל הכי איתמר, והוא שנדור ובא. דייקי לשון ובא לומר שכל אותן ימים שהם כיום שמת אביו בו נדר ונאסרו לו עליו, משמע שאם היו לו מאותן ימים מותרין בינתיים הוה אמינא (הוה) דלא חייל נדרא, דדילמא מהימים המותרין מתפיס. אבל הרמב"ם ז"ל פסק פ"א מהלכות נדרים [הט"ו] דאפילו בלאו ובא בעיקרו קא מתפיס. ולפירושו ז"ל מצינן למימר דהא דנקט הכא ובא לרווחא דמילתא הוא דנקט. ויש סמך, דהתם אתו רבינא ורבא דבתראי נינהו למיפשט דבעיקרו קא מתפיס. ואע"ג דתלמודא דחי להו התם, אדחויי לא סמכינן. וכן הסכים הרנב"ר ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל (ע"ע בר"ן באריכות). ולא נראו לו דברי הרמב"ן ז"ל דכתב בהלכות נדרים [ד' ע"ב לדפי הרי"ף] דבסופה קא מתפיס שהוא היתר ולא חייל נדרא.
כיום שמת בו אביו פשיטא. כלומר דכיון דטעמא משום דנדור ובא הוא, מיתת אביו למה הוזכרה כאן, וכי משום דמת אביו בו מיגרע גרע איסוריה. ומפרקינן כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם אצטריכא ליה, הא נמי פשיטא וכו' כגרסת הספרים. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן אלא קמ"ל ותו לא מידי, משום דאפילו מיתסר מדאורייתא, נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ולא בביטול מצות עשה בלבד חלים אלא אפילו בקיום מצות לא תעשה, שאין הנדר מחדש לו שום דבר כדי שיחול על דבר תורה, מ"מ חלין, כדגרסינן בירושלמי פ"ק דנדרים [ה"א], בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין. א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה, אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ הזכיר נדר הנדרים חלין על האיסורין. משמע שעובר ג"כ על בל יחל של נדר, וא"כ לא גרסינן כיון דמדרבנן הוא, דאפילו מדאורייתא הוא חייל עליה איסור נדר ומתפיס בנדר הוא. ומיהו אפשר לקיים הגרסא שגורסין כיון דמדרבנן הוא וכו'. ולומר שאילו היה מדאורייתא, כי מתפיס בההוא יומא בעיקר איסוריה קא מתפיס, והוה מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור אע"פ שהנדר חל על אותו יום, אבל כיון דלא מיתסר אלא מדרבנן, ודאי כי מתפיס בחומר שבו הוא מתפיס, דהיינו נדר, והוי מתפיס בדבר הנדור.
<h2>דף כב.</h2>
פיסקא ואכל כל שהוא וכו', אמר רבא מחלוקת בסתם (וכו') אבל במפרש דברי הכל בכל שהוא [נדצ"ל וכו']. פשיטא, מהו דתימא ליטעום נמי כדאמרי אינשי, קמ"ל. אמר רב פפא מחלוקת בשבועה אבל בקונמות דברי הכל בכל שהו, מאי טעמא, קונמות נמי כיון דלא קא מדכר שמה דאכילה כבריה דמי. פירוש מחלוקת בסתם, הא דפליגי רבנן עם ר' עקיבא ואמר(ינן) שאינו חייב בכל שהו אלא דווקא בשיעור אכילה, היינו דווקא בסתם שאומר שבועה שלא אוכל דבר זה, אבל במפרש חצי שיעור אפילו רבנן מודו דחייב, דכיון דמפרש איהו חשביה ואסריה עליה, ודמיא לנמלה דאסירא אליבא דכו"ע משום דבריה היא וחשיבא [כדלעיל כ"א ע"ב]. ליטעום נמי לשון אכילה הוא, כדאמרי אינשי ליטעום מידי. אבל בקונמות וכו', כיון דלא מדכר שם אכילה, לא מצית אמרת אין אכילה אלא בכזית, וכדמפרש פחות מכשיעור הוא. וכתב הרנב"ר ז"ל דהא דאמר(י) דבקונמות דברי הכל בכל שהו, למלקות קאמר, דאי לקרבן ודאי בעינן שיעורא, דלמ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש, ודיו להיות כמוהו, ובהקדש בעינן שוה פרוטה. וקיי"ל כרבנן דבחצי שיעור פטור.
<h2>דף כב:</h2>
אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. פי' ואכל עפר פטור, דלאו אכילה היא. ואיכא נוסחי דגרסי שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, כלומר דיצא ידי חובתו דבכלל אכילה היא הכא כיון שנשבע שיאכל ודאי מסיק אדעתיה דבכל מאי דאכיל יצא ידי שבועתו, הילכך אפילו בעפר או משאר אוכלין פחות מכשיעור יצא. אבל נשבע שלא יאכל תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור, משום דסתמא לא נשבע אלא מדברים הראויין, דמדברים שאינן ראויין אינו צריך לישבע עליהן. וכן נמי אינו חייב אפילו מדברים הראויין בפחות מכשיעור, דסתם אכילה מכזית, כדכתיבנא לעיל.
שלא אוכל חרצן בכמה. כלומר אם תמצא לומר עפר במשהו, משום דלא אכלי ליה אינשי כלל, אכתי בחרצן איכא לספוקי, דכיון דע"י תערובת אכלי ליה, דעתיה אכזית, או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי, בכל שהו, תיקו. וכיון דלא איפשיטו הנך בעיי נקטינן לחומרא, כך העלו המפרשים ז"ל. וא"כ כשנשבע שלא יאכל עפר ואכל כל שהוא חייב. ואע"ג דאם נשבע מנבילות וטריפות לא משמע חצי שיעור אלא דווקא שיעור אכילה שהוא כזית כדאיתא בדוכתא, שאני התם דנבילה בת אכילה היא אלא אריא הוא דרביע עלה, אבל עפר דלא אכלי אינשי במשהו.
<h2>דף כג:</h2>
גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הא לא קשיא וכו'. פי' הא לא קשיא, כלומר אם אין לך קושיא אחרת זו יש לך לתרץ, וכן בכל דוכתא דאמרינן הא לא קשיא יש קושיא גדולה מזו.
מושבע ועומד מהר סיני הוא, והיכי חיילא שבועה עליה בשפירש שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות, הא אין שבועה חלה על שבועה. בכולל דברים המותרין וכו', שפירש ואמר שבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות, דמגו דחיילא שבועה אדברים המותרים חיילא נמי אדברים האסורין. חצי שיעור, שאינו מושבע עליו מהר סיני. ואליבא דר' עקיבא, דאמר שמי שנשבע סתם דעתו אפילו מחצי שיעור.
<h2>דף כד.</h2>
דמשכחת לה בלאו והן, דאינו חייב משום שבועת ביטוי אלא במידי דמשכחת ביה לאו והן, כדמשמע מקרא דנפש כי תשבע להרע או להטיב שהוא אוכל ולא אוכל [כדלעיל י"ט ע"ב]. בשלמא לריש לקיש, דחצי שיעור כיון שאינו אסור מדאורייתא אינו מצווה עליו. אלא לר' יוחנן, בשלמא לאו, שהוא מוסיף איסור על איסוריה קמא, חייל שפיר, מגו דחייל אדברים המותרין. (אלו) [נדצ"ל אלא] הן, שבועה שאוכל נבילות ושחוטות למשרייה לאיסוריה קמא אפילו בכולל לא משכחת לה.
כדרבא. איכא דמפרשי לה כלשון רש"י ז"ל האחרון, דמשכחת הן דומיא דלאו במפרש נבילות, ובנבילה מוסרחת דשריא, ואפילו נשבע עליה לבדה חיילא, וכי תימא כשהיא מוסרחת לא מיקריא אכילה, לפיכך מייתי מדרבא דמקרינן אכילה בעפרא. והרבה מן המפרשים ז"ל לא בעו למימר הכי, דלאו נבילה היא. אלא ה"פ, דכיון דמשכחת הן בסתם, שאם אמר שבועה שאוכל ואכל נבילות וטריפות מיפטר כדרבא, שאכילת עפר עולה לו ונפטר מאותה שבועה, סגי, ואע"ג דלא משכחת ליה במפורש [אצ"ל במפרש], דמ"מ שבועת ביטוי דמדאורייתא מצינו דחיילא אהן ולאו דנבילות. ואם תשאל ולרבא קשיא מתניתין, דלרבא אכילת עפר שהוא דבר שאינו ראוי לאכילה מיקריא אכילה, ואילו במתניתין תנן שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראויין פטור, אלמא לא מיקריא אכילה. יש להשיב דכולה חד טעמא הוא, דכי משתבע שיאכל וחזינן בתר הכי דאכיל דברים שאינן ראויין, אית לן למימר דלמיפטר (נפשייהו) [נדצ"ל נפשיה] משבועתו אכיל, וא"כ איגלאי מילתא למפרע דכי משתבע אפילו לדברים שאינם ראויין לאכילה איכוון, אבל כי משתבע שלא יאכל, ואוכל דברים שאינן ראויין, גלי אדעתיה שלא נתכוון לדברים שאינן ראויין ולפיכך קא אכיל להו. אבל בלשעבר כשנשבע אחר אכילתו, לא אמרינן הכי, אלא איפכא הוא ומיחייב אשבועתו, כדתנן במתניתין אשתו אסורה אפילו לר' שמעון. ודינא הוא, דכיון שאכלן, לא הוה ליה למימר כ"כ בסתם אם אכלתי היום, כיון דחזינן דחשיב להו אכילה שהרי אכלינהו.
<h2>דף כד:</h2>
אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל. פי', איסור כולל לא דמי לאיסור מוסיף. דאיסור כולל הוא בשתי חתיכות, (בנבילה) [כנבילה] ביום הכפורים, שהרי הנבילה כבר היא אסורה באכילה, ואיסור יום הכפורים אינו מוסיף בה איסור, אלא על האדם האוכלה מרבה איסור אגב חתיכה אחרת, שאסור הוא בכל אוכלין שבעולם, ומגו דחייל איסור על האדם בשאר אוכלין משום יום הכפורים [נדצ"ל חל עליו נמי איסור נבילה]. ואיסור מוסיף הוא בחתיכה עצמה, כגון חלב של קודש אסור לאכול משום חלב ומותר לגבוה להקטיר, ואם נעשה נותר נוסף עליו איסור למי שהיה מותר לו דהיינו לגבוה, ומתוך שחל עליו שם נותר לגבוה שאין שם איסור אחר שיעכבנו, חל ג"כ אצל האדם האוכלו להתחייב עליו משום חלב ומשום נותר, אע"ג דלגבי אדם יש איסור על איסור שמתחילה היה נאסר עליו משום חלב. והכי קיי"ל כמאן דאית ליה איסור כולל, וכ"ש איסור מוסיף. באיסור הבא מאליו, כאיסור יום הכפורים. מעצמו, מחמת שבועתו.
<h2>דף כה.</h2>
פיסקא שאתן לאיש פלוני וכו' מאי היא, [בגמ', אילימא] צדקה לעני וכו'. (פי') וא"ת ואמאי חייב משום ביטוי, הא אין בידו דשמא לא ירצה לקבל, והוה ליה כאומר יזרוק פלוני צרור לים דפטור משום ביטוי, כדאמרינן בסמוך ליתיה בלהבא. י"ל דהכא במפרש שאתן אם ירצה לקבל. א"נ יש לומר דסתם נמי כמפרש דמי, דלא נשבע אלא על מה שבידו לעשות, כלומר שיתן אם חבירו רוצה לקבל. וכן אתה אומר בדיני ממונות, שדי נתונה לך מעכשיו אם אין אני נותן לך מנה מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה לא רצה לקבל לא קנה שדה, שלא נתכוון אלא מה שבידו לעשות. וכדאמרינן לענין גיטין בפרק כל הגט [גיטין ל' ע"א], ההוא דאמר אי לא מיפייסנא ליהוי גיטא, אזל פייסה ולא איפייסה, ומסקנא הא פייסה ולא איפייסה, כלומר ולא הוי גיטא. וההיא דאמרינן בפרק מי שאחזו [שם ע"ד ע"ב], ע"מ שתתני לי מאתיים נתנה בעל כרחו אינה מגורשת. גיטין שאני שאפילו אמר מחולין לך אינו גט עד שתתן. ועוד דהתם מקבל הוא דאתני ועד שיהו נתונין לי ממך משמע. הרמב"ן ז"ל. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. אמר המחבר, וטעמא דגט זה לאו בר מחילה הוא, משום דלצעורה איכוון והא לא ציערה, ותלוי הוא בתנאי, אלא אם כן נטלו ממנה וחזר ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך בלא שום תנאי ושיור. ומכאן אתה למד לכולהו תנאין דעלמא דמתני במידי דלא מטי ליה הנאה מיניה דלא מצי הדר מחיל ליה. ולענין נתינה בעל כרחו, לא איתברר אי שמה נתינה או לא. ומיהו למ"ד שמה נתינה [שם ע"ה ע"א], דווקא בפניו. ולכו"ע היכא דמפייס ומחיל להו מדעת, כנתינה חשבינן לה. ולענין מלוה, דכו"ע מכיון שיזרקנו לרשותו וידע בו המלוה, אפילו על כרחו הוה ליה פרעון, וכיון שכן, ודאי הנשבע שיפרע לחבירו אינו יוצא ידי שבועה במביא לפניו ואומר לו ליטלו אלא עד שיזרקנו ברשותו, דכיון דכה"ג הוי פרעון והיא מילתא דבידו, מסתמא להכי משתבע. ואם אינו בפניו והוא נשבע לפרעו בשבועה, הוה ליה אנוס ואונס בשבועה פטור [כדלקמן כ"ו ע"א]. כל זה כתבו מן המפרשים ז"ל והרא"ה ז"ל. עכ"ל המחבר.
פיסקא שאישן ולא אישן. אמר המחבר תמיהני על מה שתמה הרנב"ר ז"ל על הרמב"ם ז"ל [עיין בר"ן י' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה מלקין], כי איני רואה חילוק בדבר, דבין באכילה בין בשינה אין חלות לשבועה, ומה לי אם בא האונס מצד הגוף דהיא השינה, או מצד התורה דהיא המות' מצד האכילה [אולי צ"ל 0 דהיא המצווה על האכילה]. עכ"ל המחבר.
איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים וכו'. פי' דהא ליתא בלהבא, דיזרוק פלוני או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא, שהרי אין פלוני ברשותו לכופו שיזרוק ושלא יזרוק, וא"כ לא מיחייב משום שבועת ביטוי דכתב ביה רחמנא בהדיא להרע או להטיב שהוא הן ולאו להבא. ולרב חייב, [ד]כיון דאיתיה בלאו והן לשעבר כשבועת ביטוי סגי.
<h2>דף כה:</h2>
בשלמא לשמואל דפטר כל היכא דליתיה בלהבא, לכך הוצרך הכתוב לחייב האי קרבן גופיה בשבועה, משום דאי לא כתביה בהדיא לא שמעינן ליה משבועת ביטוי משום דליתיה בלהבא, שאי אפשר שישבע שלא ידע לו עדות שהרי אין זה בידו ולא לישבע שלא יעיד דמושבע ועומד מהר סיני הוא להעיד. אלא לרב דלא בעי שיהא בלהבא, למאי הלכתא כתב רחמנא לשבועת עדות בהדיא ובהאי קרבן גופיה, והלא בכלל שבועת ביטוי הוא.
בכולן, כלומר בכל הכתוב בקרבן עולה ויורד, דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו. נתחייב חדא. כלומר במזיד דליתא לשבועת ביטוי, נתחייב חדא משום שבועת העדות. ובשוגג דאיכא לחיובי נמי משום ביטוי נתחייב תרתי. אחת אתה מחייבו. דהאי קרא בההוא עניינא כתיב. ואי במזיד, כלומר על כרחיך מיעוטא לשוגג איצטריך, דאי במזיד (לית) [נדצ"ל למה ליה] למעוטי והלא אין חיוב ביטוי במזיד.
רבא אמר וכו'. לא צריך למעוטי מלאחת, וכי אתא אחת למעוטי מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא, אלא לביטוי לחודיה, שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חיטין ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. אבל לעדות וביטוי לא צריך מיעוטא, דהוה ליה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא מן אותו כלל לידון בדבר חדש דהיינו בראויין להעיד ובבית דין, אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות הוא חייב ולא משום ביטוי. ונראה דדווקא בדאיכא משום עדות דהיינו בראויין להעיד ובפני ב"ד, או דליכא משום ביטוי דאיכא טעמא דאמרן, אבל היכא דאיתיה לביטוי ולא לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד, מיחייבי משום ביטוי. ואית דמפרשי יצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג, ואין לך בו לחייבו אלא משום חידושו בלבד דהיינו מזיד, אבל בשוגג משום ביטוי אתה מחייבו לא משום שבועת העדות. וכן לאביי, דלא פליגי אלא בטעמא דמילתא דלא מיחייב בשוגג נמי משום שבועת העדות, לאביי מלאחת ולרבא מדבר שיצא לידון בדבר חדש. והלכה כרב.
<h2>דף כו.</h2>
ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס. פי' האדם בשבועה, שיהא לבו עליו, פרט לאנוס כדמפרש ואזיל כדרב כהנא ורב אסי. וכתבו מן המפרשים ז"ל דלרבותא נקט הא דרב כהנא ורב אסי, לומר דאפילו בהא דבשעת שבועה הוציאה לשקר פטור כיון שהיה סבור בברי לפי דעתו לישבע באמת. וה"ה דאיכא גווני אחריני דמיפטר בשבועת אונס כדפרישנא לעיל [כ"ה ע"א], וכן מי שנשבע ולא עלה בדעתו שיפסיד כלום מחמת אותו דבר שנשבע עליו בשעה שנשבע, אם מפסיד כלום מחמת אותו דבר שנשבע עליו הוי נמי אונס ופטור. והיכא דאנסי ליה דלישתבע דליתיב להו כך וכך ממונא אע"ג דאונסא דאנסי ליה אונס נפשות, כיון דעיקרה ממון מיחייב. וכן כתבו פרק בתרא דב"ק [קי"ג ע"א] גבי ההיא דנודרין להרגין. אבל כל היכא דאין עיקרה ממון פטור. ואיכא דמקשו דהכא בגמרא אמרינן נשבע על הככר ומסתכן עליה מהו, ומשיב תלמודא, מסתכן לישרי ליה מר, משמע דדווקא מסתכן גמור הוא דשרינן ליה כשאר עבירות שבתורה. ובמתניתין [נדרים כ"ז ע"א] תנן נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין, וקיי"ל [ד]הוא הדין בשבועה. ותירצו שיש חילוק בין הנשבע לעשות דבר לנשבע שלא לעשות, שהנשבע (שלא) לעשותו חלות השבועה הוא בשעת מעשה וכיון שהוא אנוס בשעת מעשה אינו חייב לעשותו, וטעמא דמשעת שבועה דעתו על שעת מעשה ומסתמא אדעתא דהכי משתבע אי לא מתניה [אולי צ"ל אתני] בשעת מעשה. אבל הנשבע שלא לעשות, חלות השבועה לאלתר, [אצ"ל דהאומר] שלא יעשה דבר פלוני לא מסיק אדעתיה מידי, וכיון שכן קם ליה באיסורא והוה ליה גביה כשאר איסורין.
<h2>דף כו:</h2>
אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. פי' צריך להוציא בשפתיו, ואם לא הוציאה בשפתיו אינה שבועה.
והוציא פת שעורים, אז הוא דאינו חייב, משום שלא נתכוון בלבו לפת שעורים ולא הוו פיו ולבו שוין. והכי נמי תנן פ"ג דתרומות [מ"ח], המתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. וכן נמי אינו חייב בפת חטין, שאע"פ שבלבו גמר פת חטין מ"מ לא הוציאו בשפתיו.
פת סתם. כיון שגמר בלבו לפת חטין ובכלל פת סתם הוי פת חטין, א"כ לגבי חטין פיו ולבו שוין, אבל בפת אחר שאין פיו ולבו שוין מותר. והא דתנן [נדרים כ"ז ע"ב] נודרין להרגין ולחרמין שהן של בית המלך, ומוקמינן לה התם כגון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אינן של בית המלך, ומקשינן והא איתסרו להו, ומפרקינן דאמר בלבו היום, ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים, הכא אגב אונסא אי אפשר דלא עקר ליה לנדריה, דמשמע דאי לאו משום אונסא הוה מיתסר בכל פירות לעולם אע"ג דאין פיו ולבו שוין. י"ל דהתם גמר בלבו שיאמר בפיו כן כל פירות שבעולם, הלכך אי לאו משום אונסא הוה מיתסר בהו לעולם. אבל הכא [נדצ"ל לא] גמר בלבו שיוציא בפיו כל פת אלא מחטין בלבד ואין פיו ולבו שוין כלל. אבל התם אי לאו אונסא, מה שהיה חושב בלבו היום הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים, ואפילו היה ת"ח ואמר להיום נתכוונתי, אמרינן דברים שבלב נינהו.
<h2>דף כז.</h2>
מתני' נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור וכו'. פי' פטור משבועת ביטוי. אבל שבועת שוא לא הויא.
שהיה בדין שיהא חייב הנשבע לקיים ולא קיים כדברי ר' יהודה וכו' שלא עשה בה לאו כהן, דנשבע לבטל את המצוה פטור, א"כ אפילו תחייב נשבע לקיים, לא תמצא בה לאו דהיינו לבטל, וקרא כתיב להרע או להטיב דלא מחייב עד דאיתיה בהן ולאו. ואע"ג דמרבינן בגמרא לחייב נשבע להטיב לאחרים, ולא תמצא בו לאו, היינו להרע לאחרים, דנשבע לבטל את המצוה הוה דמושבע מהר סיני הוא שלא להכות את חבירו. הא אמרינן בגמרא התם איתא בלא איטיב לאחרים, כגון מתנה לעשירים דאינו מצוה, הכא ליתא בלא אקיים.
גמ' ת"ר נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל וכו'. פי' מה הטבה רשות, כדמפרש בסוף הברייתא מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להטיב. ומדאיצטריך לרבות הטבת אחרים, אלמא דקרא לא מיירי אלא בדבר הרשות, דאי בדבר מצוה לישתוק קרא מ"או" ומכל שכן נפקא לן, השתא הרעת אחרים איתרבאי, דהיינו דבר מצוה שמבטל המצוה כשמכה חבירו, הטבת אחרים דהיינו קיום מצוה מיבעיא. אלא ודאי ברשות הכתוב מדבר, ולפי שאין לנו הרעת אחרים, איצטריך קרא לרבויי הטבת אחרים. תדע דקרא ברשות מיירי, דאי בדבר מצוה כתיב, ר' עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי [לעיל ד' ע"ב], כי תשבע לבטא בשפתים ריבה להרע או להטיב מיעט לכל אשר יבטא חזר וריבה וריבה הכל, (ו)מאי מיעט אי אפילו בדבר מצוה מיירי קרא. אבל אי לא מיירי אלא בדבר הרשות, מיעט דבר מצוה שהוא המיעוט היותר מסתבר.
יכול נשבע לקיים את המצוה אפילו נשבע להרע לעצמו וכו' שהרשות בידו. דאע"ג דבפרק החובל [ב"ק צ"א ע"ב] אמרינן דאין אדם רשאי לחבול לעצמו, כתב הרנב"ר ז"ל דכיון דמדרשא אתיא לן כל דליתיה מפורש מן התורה לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו. אוציא נשבע להרע לאחרים, שאין הרשות בידו, דמקרא מלא הוא.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' שבועה שלא אוכלנה [שבועה שלא אוכלנה, ע"פ ר"ן]. תרי זימני גרסינן, ובגמרא מפרש טעמא. אע"פ שאין ברוב הגירסאות כן ומשום הכי לא הביאה רבינו אלפסי ז"ל. אפשר לומר דהא דתנן הכא זו היא שבועת ביטוי, משום לא אוכלנה נקט, דלא תימא כיון שאמר שלא אוכל הוה ליה תו שלא אוכלנה שבועת שוא כיון שאין שבועה חלה על שבועה, קמ"ל דנהי דמשום חיובא ליכא משום שבועה איכא והיכא דמשכח רווחא חיילא כדאיתא בגמרא. ואשמעינן נמי דאע"פ שהשניה קיום לראשונה, אי לאו משום דכי משכח רווחא חיילא היתה שבועה לבטלה משעה שהוציאה מפיו. ולא אמרינן שבועה זירוז לשבועה, כי היכי דאמרינן בשאר מצוות פ"ק דנדרים [ח' ע"א] מנין שנשבעין לזרז על המצוות שנאמר [תהילים קי"ט] נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה.
גמ' למה לי למיתני וכו'. פי' כלומר למינקט (הכי) [נדצ"ל 0 הני] לישני, ליתני שלא אוכל שלא אוכל.
טעמא דאמר תחילה שלא אוכל, דאז אסר על עצמו בכזית ממנה, דשלא אוכל ככר זו אכילה ממנה אסר עליו כדרבא, וא"כ על כל כזית וכזית חייב ולא אזית ראשון בלבד, הילכך שניה לא חיילא דבכלל ראשונה היא. ויש ראיה דחייב על כל כזית וכזית, מדאמרינן בגמרא לקמן, אמר רבא נשבע על ככר ואכלה אם נשתייר ממנה כזית נשאל עליה, ובעינן עלה בגמרא היכי דמי אי דאמר שלא אוכל מכזית קמא עבדיה לאיסוריה, ומפרקינן מגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא. אלמא דכזית בתרא נמי בכלל שבועה דשלא אוכל הוא. ומיהו אף אי לא מיתסר אלא בכזית קמא בלחוד מ"מ לא חיילא שבועה שנייה, כדפרש"י ז"ל דכיון דאיתסר בכזית ראשון שוב לא יאכל כלום ממנה, הלכך כשאכלה אינו חייב אלא אחת.
והא דאמרינן הכא כיון שאכל כזית חייב, דווקא כשאמר שלא אוכל ככר זו, אבל אי אמר שבועה שאוכל ככר זו ואכל כזית אינו פטור עד שיאכל כולה, וחד טעמא הוא, דבין בשאוכל בין בשלא אוכל על כל כזית וכזית נשבע. הילכך כשאומר שאוכל ככר זו, אם נשרף מקצתה חייב לאכול את השאר. אבל אמר שלא אוכלנה וכו' והדר אמר שלא אוכל אם אכלה חייב שתים, דשלא אוכלנה כולה משמע כדרבא אבל מקצתה לא אסר עליה, וכי הדר אשתבע שלא אוכל אסר עצמו בכזית ממנה, וכי אכל כזית קמא חייב משום שבועה שניה, וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה, דלא אוכלנה לא משמע אלא כולה, ובין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שאמר שבועה שלא אוכלנה גרידא, כיון שהזכיר כנויה של ככר, כולה משמע ולא מקצתה. וכתב הרנב"ר ז"ל שהאומר שבועה שאוכלנה, אם נשרף מקצתה אינו חייב לאכול את השאר, שהרי לא חלה שבועה אלא על כולה ואין אכילת מקצתה מוציאו מידי איסור שבועה. ואחד מן המפרשים ז"ל כתב דעל כל כזית וכזית הוא מושבע עליה, לומר שאם א"א לו לאכול את כולה אוכל מקצתה אע"פ שאין אכילת מקצתה מוציאו מידי שבועתו. אבל הנשבע שיאכל ככר אחד של חטין כאן ודאי אין שבועה חלה אלא על ככר שלם ושיאכל את כולה. ולמדנו למי שנשבע לחבירו לעמוד במקום פלוני עד זמן פלוני, שאם עבר מקצת הזמן שלא עמד שם באונס או במזיד שחייב לעמוד שם מקצת הזמן הנשאר, דהוה ליה כשבועה שאוכל ככר זו או שאוכלנה שחייב על כל כזית וכזית וכ"ש זו שמכלל שבועתו שלא יעמוד במקום אחר. וכן דעת מורנו נ"ר. עכ"ל. אמר המחבר, כיון שאכל כזית חייב. יש מי שכתב דדווקא אמר ככר זו, אבל האומר שבועה שלא אוכל ככר של חטים ודאי אינו חייב עד שיאכל כולה, דככר חד הוא דאסר אנפשיה מדלא אמר פת חטין. והכי מוכח בההיא דעיפה ואבימי [לקמן כ"ח ע"ב] דאמרינן עשר הוא דלא אכיל, הא תשע אכילי, וכנדון [נ"א, ובנדון] זה, ואם הוא דומה לראיה צריך לי עיון. עכ"ל. גם אמר המחבר, נראה שהדין אמת אם פירש זמן זו דכמו ככר זו הוא, אבל אמר כל זמן זה, הוי כככר אחד או כשבועה שאוכלנה, להרנב"ר ז"ל, שאין עמידת מקצת הזמן מוציאו מידי שבועתו ולא היה חייב לעמוד, דוודאי כיון שאינו חייב לאכול את השאר יאכל פת אחר, דאם אינו יכול לאכול פת אחר זולתו לא הוה אמר "אינו חייב", דאין לך חיוב גדול מזה. הילכך הכא נמי אינו חייב לעמוד במקום ההוא אלא יעמוד במקום אחר אם ירצה. עכ"ל המחבר.
פיסקא שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה וכו'. והא דאמרינן הכא דכיון שנשאל על הראשונה חיילא השנייה, ודאי לא אמרינן הכי אלא באומר שלא אוכלנה, שהשנייה מקיימת הראשונה אלא שלא היתה צריכה, אבל אם אמר אחר שנשבע שלא אוכלנה [ו]הדר ואמר שבועה שאוכלנה, לאלתר הויא שבועת שוא, כדתנן במתניתין לקמן [כ"ט ע"א], וא"כ אין לה מקום לחול כלל.
אמר רבא נשבע על הככר ואכלה אם נשתייר וכו'. פי' נשבע על הככר שלא לאכלה [בכל הדפוסים 0 ואכלה] ואחר כך אכלה, אם נשתייר ממנה כזית וכו'. וכיון שנשאל עליה, פרחא ליה איסוריה מיניה. ואע"ג דמסקינן הכא דאפילו לא נשתייר הימנה כזית נשאל עליה, מ"מ צריך את למידע אם לא נשאל והוא מושבע בלשון שלא אוכלנה דמשמע כולה ונשתייר ממנה פחות מכזית, דכבר עבר על שבועתו, דפחות מכזית לא חשיב דכפירורין הוא. והיכי משמע, מהא דמדקדק תלמודא עלה דהא דרבא אם נשתייר וכו' נשאל היכי דמי אי דאמר שלא אוכל כיון דאכל כזית קמא עבדיה לאיסוריה, ואי דאמר שלא אוכלנה, אע"ג דליכא כזית, כלומר דכיון דאמר שלא אוכלנה דמשמע כולה, אפילו כל שהוא שיור נמי מעכב, שלא עבר על שבועתו וראוי לשאלה. ומהדרינן אי בעית אימא שלא אוכל ואי בעית אימא שלא אוכלנה. אי בעית אימא שלא אוכל, מיגו דמהניא שאלה לכזית בתרא מהניא נמי לכזית קמא, ואי בעית אימא שלא אוכלנה, אי שייר ממנה כזית חשיב ואי לא לא חשיב. ופירש הרמב"ן ז"ל לא חשיב וכבר עבר על שבועתו, ומשום הכי אינו נשאל עליה. והכי מוכח בירושלמי ריש פירקין [ה"א] גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כל שהוא, דאמרי אכל הככר חסר כל שהו דלדעתייהו דרבנן חייב דהא אמרי דכל שהו לא שמה אכילה.
<h2>דף כח.</h2>
אמימר אמר וכו'. קסבר אמימר שאין אנו משגיחין שיהא הדבר הנשאר מכלל השבועה עצמה, אלא אע"פ שכבר אכל את כל הככר ונמצא שעבר על השבועה עצמה כולה, כיון שיש עליו חיוב קרבן ועדיין לא הביאו, אי נמי במזיד שיש עליו חיוב מלקות ועדיין לא לקה, יש לו רשות עכשיו לישאל על עיקר השבועה כדי שתעקר מעיקרה ויפטר מהבאת קרבן, א"נ מן המלקות אם הוא מזיד.
אבל כפתוהו וכו', נעשה כמי שלקה ואין יכול להשאל, כדשמואל דאמר דכמי שלקה דמי, ואין ב"ד חייבין לחזור עליו ולהביאו לב"ד ולהלקותו.
ולא היא. דדווקא התם אמר שמואל דכמי שלקה דמי, משום דרץ ונתבזה במרוצה זו, ומיקיים ביה ונקלה אחיך לעיניך [דברים כ"ה], כיון שלקה הרי הוא כאחיך. אבל היכא דלא רץ, כיון שחייבין אנחנו להלקותו, יכול הוא עדיין לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות. והכי הלכתא.
אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר וכו'. פי' אמר רבא וכו' פטור. ההיא דתנאה קרי ראשונה, שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו, ומשום הכי קאמר שאם אכל את הראשונה בשוגג כלומר שלא נזכר שאיסור שנייה נתלה בה, אע"פ שאכל את השנייה במזיד שהיה זכור שאכל את התנאי ושאיסורה של זו תלוי באכילת הראשונה, אפילו הכי פטור, לפי שלא חלה שבועה עליו, משום דחלות שבועה זו בשעת אכילת התנאי הוא ובאותה שעה כבר היה שכוח ולא קרינן ביה האדם בשבועה. וכתבו ז"ל דהאי פטור דאמרינן הכא, פטור ומותר הוא, שכל שאכל ראשונה בשוגג מותר לו לאכול השניה דליתה לשבועה כלל, דהא מסייעינן לה מהא דתנן נדרי שגגות מותרין, והא דנקט הכא פטור, אגב בבי אחריני דאמר חייב.
ראשונה במזיד וכו' חייב. כשאכל התנאי הראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא נשבע עליו, והיא אכילה ראשונה [במזיד, ע"פ רש"י], וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה, [ו]חייב קרבן, [ד]הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו עובר על השניה, האדם בשבועה קרינא ביה וחלה שבועה עליו, וכשאכל שנייה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן.
שתיהן בשוגג פטור. בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון, פטור כדפרישית, שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו.
<h2>דף כח:</h2>
שתיהן במזיד וכו', חייב מלקות, שהרי באכילה ראשונה זכור היה לשבועתו וחלה שבועה עליו ליאסר בשניה, וכשאכל שניה התרו בו התראת ודאי אל תאכל שהרי נשבעת עליו ונאסרה.
אכליה לאיסוריה וכו' לר' יוחנן וכו' מיחייב. והלכתא כוותיה. והא התראת ספק היא, דהתראה בשעת אכילת איסור בעינן, ואין כאן אלא ספק אל תאכלנה שמא תאכל את השניה, ונמצאת עובר עליה למפרע. ואם התרו בו בשעת אכילת השניה אל תאכל שהרי אתה עובר על הראשונה למפרע, אע"פ שהתראת (ספק) ודאי היא אינה התראה שאין המלקות בא על אכילה זו. וכתב הרנב"ר זכרונו לברכה, תמיהני, אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה היכי איכא איסורא כלל, דהא משמע דכל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך, אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר, אבל קודם לכן אין איסור חל עליו כלל אפילו נתקיים התנאי אח"כ. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק בתרא דנדרים [ע"ט ע"ב], היכי קאמרה, אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, למה לה הפרה, לא תרחץ ולא ליתסרו פירות עולם עלה. ומאי קושיא, דהא מ"מ הרי היא אסורה באכילת פירות מעתה, וכדרב יהודה דאמר בפ"ב דנדרים [י"ד ע"ב] דהאומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר משום דבתנאיה לא מזדהר, והכא נמי לא תאכל היום שמא תרחץ למחר ונמצאת עוברת באכילת פירות למפרע. אלא ודאי כל האומר קונם דבר פלוני עלי אם אעשה כך אינו אוסר על עצמו כלום אלא מזמן שיעבור על תנאו ואילך, כך פירשוה שם. וכן משמע בגיטין פרק מי שאחזו [ע"ו ע"ב] גבי הרי זה גיטיך אם לא באתי וכו' דאינו גט, דאם לא כן אמאי איצטריך מעכשיו (עי' ר"ן). הילכך הכא נמי היכא שאכל(ה) איסור ראשון ואח"כ התנאי לא עשה איסור כלל, וכדאמרינן בההיא דנדרים, דהיכא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסור. ודוחק לומר דהכא [מיירי] באומר בפירוש שבועה שלא אוכל זו מעכשיו, שא"כ לא היה לו לרבא לסתום שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש. ותירץ ז"ל דהתם משום שיש מקום לנדר לחול אחר רחיצה שתהא אסורה בפירות הוא דאמרינן הכי, אבל הכא שלא נשבע [אלא, ע"פ ר"ן] על ככר זה, אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו לא יחול לעולם נדרו, [דהיינו אם נאכל איסור ראשון. ר"ן]. הילכך (אמרינן) [אמדינן] לדעתיה ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפילו בסוף יחול נדרו. וגבי גט מפני שכל מי שמגרש בקושי הוא מגרש, (אמרינן) [נדצ"ל 0 אמדינן] ליה לדעתיה דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים תנאו, ע"כ.
תלאן זו בזו. שתיהן כדמפרש ואזיל נמצאו שתיהן איסור ושתיהן תנאי.
אכל זו בזדון עצמה וכו'. שזכור שנשבע עליה אם יאכל חברתה אבל שכוח הוא שנשבע על חברתה אם יאכל זו, וחלה עליה שבועה של עצמה שאם יאכל חברתה יתחייב על זו למפרע. אבל שבועת חברתה לא חלה עליו, שבאכילה הראשונה היו שתי השבועות ראויות לחול והדר שכוח הוא על שבועת חברתה.
פטור, בין ממלקות של שנייה שהוא מזיד, בין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל שנייה. ממלקות השנייה פטור, כדפרישית שלא חלה עליו שבועה מתחילה. ומקרבן שלמפרע הראשונה פטור, שלא היתה השגגה באכילתה ואנן שגגה באכילת איסור בעינן. ואע"פ שיש שגגה כשעבר על השבועה דהיינו באכילה שבה, אין מתחייב עליה, שהקרבן על הראשונה בא ואותה אכילה בהיתר היתה ולא קרינא ביה תחטא בשגגה.
זו (בשגגה) [בשגגת] עצמה וכו' חייב. כשאכל ראשונה היה שכוח שנשבע עליה אם יאכל חברתה, ולגבי שבועה דידה לא קרינא ביה האדם בשבועה להתחייב עוד למפרע כשיאכל חברתה, וזכור הוא שנשבע על חברתה אם יאכל זו, ונמצא שחלה עליו עתה שבועת השבה דלגבה קרינא ביה האדם בשבועה, וכשאכל שנייה אכלה בשגגת עצמה ששכח שנשבע עליה, אבל זכור הוא שנשבע על הראשונה ובאכילת שניה תלאה.
חייב, קרבן על השניה, שהרי חלה שבועה עליו מתחילה וכשאכלה עבר על (שגגתו) [צ"ל שבועתו ב]שוגג. אבל מלקות אראשונה לא, שהרי מתחילה לא חלה עליו שבועתה, הילכך לא לקי. ולא קרינא ביה אין שב מידיעתו אצל שניה לפטרו קרבן משום משומד לעבור על השבועה, שהרי אין זו שבועה.
שתיהן בשוגג. שתיהן, הככרות, בשגגת שתיהן, השבועות. פטור, שהרי בשעת אכילה ראשונה היו שתיהן, השבועות, ראויות לחול, ובאותה שעה [נדצ"ל היה] שכוח את שתיהן ולא קרינא ביה האדם בשבועה. שתיהן במזיד, (חשביה) [אשניה, גמ'] מיחייב, דהתראת ודאי היא. אראשונה, התרו בו באכילתה, שמא תאכל חברתה ותתחייב על זו למפרע, התראת ספק היא זו.
אף אנן נמי תנינא. כדרבא שהתולה שבועה בדבר אחד וקיים התנאי תחילה צריך שיהא זכור את שבועתו באותה שעה, ואם לאו אין השבועה חלה. נדרי שגגות כיצד. והשאר מפרש להו התם.
קונם אם אכלתי. קונם עלי דבר פלוני אם אכלתי היום והוא סבור שלא אכל ונזכר שאכל, אותו הנדר בטל ומותר באותו דבר. והיינו כרבא שצריך שיהא זכור לנדרו בשעת קיום התנאי.
ותני עלה כשם שנדרי שגגות וכו' כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות. כלומר שהפירות מותרין, מיהו משום שבועת שוא לקי, מה שאין זה ענין לנדרים, הרנב"ר ז"ל. ולא יתכן לפרש קונם שאיני אוכל אלא בענין זה שתלה דבר אחר באכילה זו כדפרישית. דאי מפרשת קונם שאני אוכל קונם עלי אכילה ושכח ואכל ושתה, מאי מותר איכא למימר שאמר ד' נדרים התירו, הרי כבר עבר על נדרו שוגג. ואי מפרשת התירו פטרו ממלקות, פשיטא מי התרה בו והלא שכוח הוא.
עיפא תני וכו' אישתבשת (וכו') [אי תשע לא אכיל עשר לא אכיל]. פי' דשבועה חלה על שבועה, שהנשבע שלא יאכל ט' נשבע על עשר דכל כמה דלא אכיל ט' לא אכיל י', ומשום הכי קאמר ט' הוא דלא אכיל בתמיהא. ומיהו זימנין דמשכחת להא דעיפא באומר אלו, כלומר שלא אוכל ט' תאנים אלו וחזר ואמר עשר אלו דמגו דחיילא שבועה אעשירית חיילא נמי אאידך.
אינו חייב אלא אחת. טעה לומר ששבועת תשע בכלל עשר. הא תשע אכיל. דלא נאסרו עליו ט' בראשונה, וכי אכל ט', מיחייב משום שבועה אחרונה, וכשהשלימו לעשר מיחייב משום ראשונה. ומיהו זימנין דמשכחת להא דעיפא נמי בהא, באומר אלו, שאם אמר שבועה שלא אוכל עשר תאנים אלו, ודאי על כל אחת ואחת הוא מושבע כמו בנשבע שלא יאכל ככר זו שהוא מושבע על כל כזית, וכיון דכן, כי הדר אמר ט' [נדצ"ל אלו] הוה ליה שבועה על שבועה.
זימנין דמשכחת להא דעיפא. דשבועה שלא אוכל עשר וט' דאינו חייב אלא אחת.
כדאמר [נ"א, כדמרי] רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. במפרש שלא יאכל שניהם באכילה אחת, דאי בסתם חייב ודאי על כל אחת ואחת, כדפרישנא במתניתין דלעיל [כ"ז ע"ב].
וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים. ואי הוה אכיל תאנים וענבים באכילה אחת הוה מיחייב תרתי, דכשאוכל תאנים מיחייב אשבועה בתרייתא וכי הדר משלים לה בענבים מיחייב אקמייתא. והשתא הפריש קרבן על שאכל תאנים בהעלם קודם שיאכל ענבים. ואפילו אכל תאנים בשגגת עצמם ובזדון חברם דהשתא חיילא שבועה של ענבים, מ"מ כיון שהפריש קרבן והפסיק באכילתן הוו להו ענבים חצי שיעור.
<h2>דף כט.</h2>
[מתני'] נשבע לשנות את הידוע. ורבותא אשמעינן דאפילו הא לא מיקריא שבועת שקר. ולא מיבעיא למימר נשבע על האמת בדבר שניכר, כדאיתא בירושלמי [ה"ח], חזקיה אמר האי דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. וכן עוד בירושלמי [שם], הדין דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פירי ברכסון לוקה משום שבועת שוא. פי' קירי, אדוני. ברכסון, בזול. נשבע בשם שהוא אדוניו שהפירות יהיו בזול, ודבר ידוע לכל אדם שהוא כך.
שבועה שלא נעידך, הוי נשבע לבטל את המצוה שלא יעידו לו, מכיון שיודעין לו עדות. נשבע לבטל את המצוה. אפילו מצוות שבינו לבין הקב"ה. הרא"ה ז"ל. אמר המחבר, א"נ שנשבע לבטל מצוה האי [אולי צ"ל היינו] לפרש שלא נעידך. אלא שקשה, שהיה לו לומר לשון רבים כמו "שלא נעידך" כנ"ל. עכ"ל המחבר.
שבועת שוא חייבין על זדונה מכות (וכו') [ועל שגגתה פטור]. פי' על שגגתה פטור, שלא מצינו קרבן בשבועת שוא.
אם לא ראיתי וכו' מאי קאמר. שראיתי לא קאמר אלא אם לא ראיתי, מאי קאמר.
יאסרו כל פירות וכו'. וכי תימא אם כן יהיו הפירות נאסרין ולא יהא לוקה משום שוא. י"ל דהא ודאי לא נתכוון לאסור הפירות, שאם היה מתכוין לכך היה לו לאסרן עליו בלי שום תנאי. אלא ודאי לא לאסור הפירות נתכוון, אלא לאלומי למילתיה שראה כך דבר [ה]נמנע, וכה"ג לא חיילא שבועה ומותר באכילת הפירות ושבועתו שוא ולוקה עליה. אמר המחבר, ונראה דהאי תירוצא לרווחא דמילתא הוא, דוודאי בלאו הכי לא קשיא יהו הפירות נאסרין, כמו שכתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ת ז"ל ריש פרק המדיר [כתובות פ"ז סי' ג'] דמי שאסר עליו כל פירות שבעולם לא חייל הנדר, שאי אפשר לעמוד בו, כמו אם אסר עיניו בשינה לעולם. ונראה טעמא דמילתא דהתם לא איכוון למיסר אנפשיה, הכא נתכוון למיסר אנפשיה. עכ"ל המחבר. וכתב הרנב"ר ז"ל דהא דלא תנא הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים כדתנן בפרק ד' (ד)נדרים [כ"ד ע"ב], משום דבכה"ג לא היה לוקה משום שוא, דדילמא האי גברא אינשי טובא חזא וגזים ואמר כעולי מצרים, שכן דרכן של בני אדם שמגזמין בכיוצא בזה. וכתב ז"ל שאם ראה מנין רב של אנשים שאפשר [לומר] עליהן בדרך גוזמא כעולי מצרים, הפירות מותרין ונדרי הבאי מיקרו. אבל אם לא ראה כ"כ אנשים שיהא ראוי לומר בהם דרך גוזמא כעולי מצרים, פירות אסורין עליו.
ואסיק ליה שמא גמלא. העלה לו שם גמל.
בתר דעתיה לא אזלינן, כלומר דאע"ג דבלישנא דמשתמע בתרי אנפי, מסתמא על דעת דידיה משתבע עד שיפרש על דעת אחרים, מ"מ הכא כל כה"ג בטלה דעתו אצל כל אדם, דהא (ד)הנשבע שלא יאכל פת והעלה בלבו לפירות שם פת, ודאי לא אמרינן דליתסר אפירות ולישתרי אפת, מאחר שפיו ולבו שוין להוציא פת בשפתיו והוא יודע שם פת מהו בלשון בני אדם דבתר עיקר לישנא אזלינן.
כשמשביעין אותו. גבי שבועת הדיינין תניא ליה, שמשביעין את המחוייב שבועה בבית דין.
איסקונדרי, חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן. ואסיק להו שמא זוזי, כינה את שמם מעות. אלמא אמרינן, דכי משתבע, אדעתא דידיה משתבע, ואע"ג דעיקר לישנא לאו הכי הוא.
התם משום קניא דרבא. לעולם בתר פומיה אזלינן, והאי דאצטריך לן למימר לא על דעתך וכו', משום דבפומיה נמי יש שבועה ברמאות, כגון דיהיב ליה קניא ונתן המעות לתוכו והפקידו אצלו ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר שבועה יחזור ויטלהו. ועובדא הוה קמיה דרבא הכי, כלומר שאמר בזה הלשון, שאמר דיהבית, דאילו אמר דפרעית הא ודאי אינו נקרא פרעון אלא מדעת, וכן חידש מורי הרשב"א ז"ל [נדרים כ"ה א' ד"ה ואשתבע]. כך כתב הריטב"א ז"ל במסכת נדרים.
אלא על דעת המקום ועל דעתי. אלמא דחייש דילמא מסקו למידי אחריני בלבייהו שמא דאלוה או שמא דתורה ומצוות.
ולטעמיך, דבעינן למימר דהאי דאמר להו הכי, כי היכי דלא ליסקו אדעתייהו מאי דבעו, על דעת המקום למה לי, תיסגי ליה במאי דאמר על דעתי.
<h2>דף כט:</h2>
דלא תהוי הפרה וכו', דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה. והכא דעת המקום יתברך כדעת רבים הוי לענין דלא תהוי להו הפרה, שהדבר ברור שדעת הש"י שלא תהא להם הפרה לעולם לדבר מצוה. ו"על דעתי" דקאמר תו, לפי שהיה שליח ביניהם ובין הקב"ה להודיעם דעתו, שאמר להם כן דעת הקב"ה ושיהו נשבעין על דעת כן. והיינו שנהגו ציבור בכל מקום להתיר חרמות ונדרים אע"פ שאמרום על דעת הקב"ה, משום דבדבר מצוה דווקא הוא דלא הוי הפרה, (אלא) [אבל] לדבר הרשות, כשם שנסכם לשבועה כך נסכם בהפרה. ועדיין יש תימה בדבר, היאך מתירין אותן על פי עצמן שלא בפתח היתר וחרטה ועל פי חכם. ואפשר שמתחילה התנו הראשונים כך עליהם על כל שבועה ונדר שנשבעים שיהא ברשותם להתירו, והוא כתנאי (ב"ש) [נדצ"ל 0 בית דין] עכשיו שנהגו בכך, דוודאי על דעת כן נשבעין. ומיהו היכא (דאמרינן) [צ"ל דאמרי] על דעת רבים אין בידם להתירו, דבהא ליכא למימר דאדעתא דהכי משתבעי, דא"כ למה להו למימר על דעת רבים, בשלמא ע"ד המקום, [צ"ל נתכוונו] לצרף הקב"ה במעשיהם. ומיהו היכא דלא (אמרינן) [צ"ל אמרי] שבועה כלל אלא חרם ונדוי, אלו ודאי יש להם היתר לעולם בלא פתח היתר ועל פי עצמן כן כתב הרא"ה ז"ל. וכן כתב הרנב"ר ז"ל שחרמי צבור ונדריהם על דעת כן נעשו שיוכלו להתירם כשיסכימו בכך כיון שנהגו בכך. וכדאמרינן לגבי נדריהן של נשים [נדרים ע"ג ע"ב] כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ומ"מ כל שהתנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכיוצא בזה שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שהם מוציאין אותו [בר"ן, אותם] מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו, (וכ"ש) [וכל, ר"ן] שהוחרם או שהודר על דעת רבים אין לו הפרה ע"כ. וכל המפרשים ז"ל הסכימו דמי שנדר על דעת שנים לא הוי על דעת רבים דרבים ג' נינהו כדאמרינן בעלמא [תו"כ סוף מצורע פרש' ה' ה"ח, ט'] ימים שנים רבים שלשה.
<h2>דף ל.</h2>
שבועת העדות נוהגת באנשים וכו', פי' ולא בנשים. אע"ג דבפקדון נשים כשרות כדלקמן [ל"ו ע"ב], שאני הכא דכתיב והוא עד, בראויין להעיד דבר הכתוב, ואשה פסולה להעיד, כדיליף בגמרא מועמדו שני האנשים. וכל הני דאמרן, כיון שאינן ראויין להעיד, אם נשבעו שאין יודעין לו עדות והיו יודעין, לא מיחייבי כלל, דקושטא קאמרי שהרי אין עדותן עדות. ומיהו אם נשבעו שלא ראינו או לא ידענו דבר זה והיו יודעין, חייבין משום שבועת ביטוי. הרא"ה ז"ל. ומדתנן ולא בנשים, הסכימו ז"ל שהנשים פסולות לדין, שאם היו דנות היאך יהיו פסולות להעיד, והא אנן תנן בפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב], כל הכשר לדון כשר להעיד. והא דכתיב גבי דבורה [שופטים ד'] והיא שפטה את ישראל בעת ההיא, לאו שופטת ממש, אלא מנהגת בלא שום מינוי, שהיו נוהגין על פיה. א"נ קיבלו אותה עליהם כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.
מפי עצמו. אם נשבע מפי עצמו, דאפילו חוץ לבית דין יליף לה ר' מאיר מפקדון, כדאיתא בגמרא [לקמן ל"א ע"א].
גמ' מנא הני מילי דת"ר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים הכתוב מדבר או אינו אלא בבעלי דינין. אמרת וכי אנשים באין לדין ונשים אינן באות לדין. ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים. מאי ואם נפשך לומר, וכי תימא אשה לאו אורחא דכל כבודה בת מלך פנימה, נאמר כאן שני ונאמר להן שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים. פירוש. מנא הני מילי, דנשים פסולות לעדות. בעדות הכתוב מדבר, ללמדך שאין עדות בנשים. ואם נפשך לומר, אם תרצה להשיב תשובה על זו, נאמר כאן שני, הרי לך גזירה שוה מפורשת שהכתוב מדבר בעדים, [ו]נאמר להלן שני, על פי שנים עדים או שלשה עדים. מאי ואם נפשך, מה היה לך להשיב על דרך הראשונה. וכי תימא כל כבודה וכו'. כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל, מהכא דאמרינן כל כבודה וכו', שמעינן [ד]נשים יקרות [שאין דרכן להזדלזל ולבוא לבית דין, ר"י מיגש] דאית להו דינא, לא מזלזלינן להו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי בית דין. ודביתהו דרב הונא דאתת לדינא קמיה דרב נחמן כדאיתא בסמוך בגמרא, לא רצתה שימנו לה שליח, דאילו רצתה היה הרשות בידה. ואמר שכן היה דן רבו הריא"ף ז"ל, וגם הוא נהג כן אחריו. וכתב הרנב"ר ז"ל, וראוי לנהוג כן אחר שהם נהגו בכך, ומיהו משום הא לא איריא, דקרא אורחא דמילתא נקט אנשים, משום דאין דרך נשים לבוא לבית דין.
וכי תימא כל כבודה וכו'. כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל, מהכא דאמרינן כל כבודה וכו' שמעינן [דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי בית דין, ע"פ הר"ן]. תדע דהכי הוא דינא, דהא בכוליה תלמודא מוכח דאפילו בתובע נמי אי לאו משום טעמא דלאו בעל דברים דידי את הוה ממנה [שליח], הילכך גבי נתבע דליכא למימר הכי שפיר דמי. וההיא דמכות [ו' ע"ב] שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, מיירי דווקא בעדים, דבעדים אף בדיני ממונות אין מקבלין אותן מפי תורגמן, כדמוכח ההיא דמכות [שם], הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו, והיכי עביד הכי והאנן תנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, רבא מידע הוה ידע מאי קאמרי, אהדורי הוא דלא הוה ידע. אבל בבעלי דינין גבי דיני ממונות מיהת, דאיכא כמה זימנין דפסקינן ליה לדינא שלא בפניו, יכול למנות אנטלר. ואם באנו לחוש לטענות הרמאין, דבר זה א"א לתקנו, שהרי דבר זה ודאי מסור בידו של בעל דין זה הבא למנות אנטלר שידון בעל דין חברו עם מי שירצה בדין זה, כגון שיתן לו כל נכסיו במתנה או במכר או לשעבד לו כל נכסיו. ע"כ.
<h2>דף ל:</h2>
ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן [דידע בסהדותא] וכו'. וכתב הרא"ה ז"ל, ה"ה היכא דתבעיה ליה לדידיה נמי וליכא אלא דיינא דזוטר מיניה, לא ליזיל. והלא דברים קל וחומר, ומה גבי עדות דוודאי מפסיד ממונא מיניה משום דלא אזיל למיסהד ליה אמרת לא ליזיל, הכא דלא מפסיד מיניה מידי דוודאי מסתמא ידע ליה האי צורבא מרבנן להאי דינא ולא שקיל לנפשיה אלא במאי דזכי מדינא, לא כל שכן, הרי בידו לומר נלך למקום הועד אכת' [אולי צ"ל דוכתא] דלית ליה זילותא ושומעין לו ואפילו בלווה ומשום כבוד ת"ח. וכי אמרינן הכא דקמי דיינא דזוטר מיניה לא ליזיל, לא תימא אי בעי(ת) לא למיזל קאמר, אלא דווקא קאמרינן כי היכי דלא ליתזול קמי עם הארץ. עכ"ל.
מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה וכו' ת"ל מדבר שקר תרחק. הילכך חייב להסתלק ממנו. אבל לדין שאינו מרומה, קודם, שלא יודע להיכן הדין נוטה, רשאי להסתלק ממנו.
<h2>דף לא.</h2>
זכות לעני. ורבו מחליף. שלא ישתוק. כלומר שלא יורה היתר לעצמו, כיון שהוא תלמיד ורבו שהוא חכם ובקי ממנו דיין בדין זה, שמא הוא טועה בדבר שאין נראין לו דברי רבו [אצ"ל או דילמא רבו] טועה בדבר, וכיון שכן מה לו על הספק לקבל שנאת העשיר, ת"ל מדבר שקר תרחק.
<h2>דף לא:</h2>
אמר שמואל ראוהו רץ וכו' עד שישמע[ו] וכו'. ילפינן לה לקמן [ל"ה ע"א] מאם לא יגיד דכתיב מלא, דמשמע אם (לא) לו [לא] יגיד ונשא עונו הא לאחר לא יגיד פטור.
<h2>דף לב.</h2>
קמ"ל. דלא הוי כמ"ד להו תובע, הילכך פטורין. ומיהו דווקא משבועת העדות פטורין. אבל משום שבועת ביטוי חייבין, (ו)מכיון שאותה שבועה לא היתה ראויה לענין עדות כלל מתחילתה. הרא"ה ז"ל.
פיסקא בזה אחר זה וכו', מתניתין דלאו כי האי תנא דתניא המשביע עד אחד פטור ור' אלעזר בר' שמעון מחייב [נדצ"ל וכו'], ודכו"ע עד אחד כי אתא לשבועה הוא דאתא, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. פי', מתניתין דאמר השני פטור דלאו כי האי תנא, ר' אלעזר בר' שמעון. לשבועה הוא דאתא, כשמעיד עליו שהוא חייב מנה אינו מחייבו ממון אלא שבועה, לפיכך סבר ת"ק דפטור מקרבן.
<h2>דף לב:</h2>
פיסקא כפר אחד והודה אחד וכו' פי' השתא וכו', דתרוויהו כפרי, דמצי למימר ראשון מה הועיל לך עם העדות, הלא כפר השני, ואפילו הכי אמרת דהראשון חייב הואיל ועדיין לא כפר השני. והודה אחד מיבעיא, דהכופר חייב.
כל תוך כדי דבור וכו'. והכי קאמר, הכופר שעמד בכפירתו בלבד הוא שחייב, אבל האחר שחזר והודה פטור, וקמ"ל רבותא דכפירה והודאה אפילו בשני עדים שכפרו זה אחר זה, וחזר הראשון והודה תוך כדי דיבור של כפירת השני, חדא מילתא היא. ולא מיבעיא כפירה וכפירה דתרי גברי או בכפירה והודאה דחד גברא, דתוך כדי דיבור חשיב כדיבור. כך העלה הרנב"ר ז"ל, והוכיח כן מרישא דמתניתין.
<h2>דף לג:</h2>
מתני' משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני וכו'. פי' ופיתה בתו, כתב רש"י ז"ל יש מי שמפרש שהאב בא על בתו, וטעמא דפטור משום דאיכא חיוב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה, הילכך אין בו חיוב ממון והכתוב מדבר בתביעת ממון. ואי אפשר להעמידה, דאפילו בלא חיוב [מיתה, רש"י] מאן קא תבע, אם אנסה אחר קים לן דבשתה ופגמה וקנסה לאביה, אנסה אביה קנס בעי לשלומה לה, בתמיהא. אלא שאנס בתו, לעיל קאי, דתנן לעיל מיניה שאיש פלוני כהן, ועלה קאי או שהשביעו שאנס איש פלוני את בתו של איש פלוני דאיירינן ביה. פטורין, [ברש"י נוסף, דבעינן שישמעו מפי התובע], ואיצטריך לאשמועינן משום דמוקמינן לה בבא בהרשאה כדאיתא בגמרא, משום דלא מיחייב בשבועת העדות עד שישמע מפי תובע, ואפילו הכי אינו בעל דין בזו כשאר ממון, דמידי דלא מטא הנאה לידיה מעולם לא מצי למכתב הרשאה עליה. עכ"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל, דין זה שמענו מדבריו ז"ל, שאין כותבין הרשאה בבושת ופגם וכן בנזקין.
<h2>דף לד.</h2>
גמ' יתיב רב יהודה וקמיבעיא ליה וכו'. פי' ועדים רואין וכו', ולא הכיר הנתבע בהם.
<h2>דף לד:</h2>
הוחזק כפרן בדבר, שהרי אומר לא היו דברים מעולם, ואינו נאמן בשבועה. ולשון הריא"ף ז"ל, היכא דמנה זוזי לחבריה באפי סהדי, ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינהו ניהליה אי פרעון פרעינהו ניהליה אי מתנה יהיב ליה, ואמר ליה חבריה [ברי"ף אי', לחבריה] הב לי מנה דיהבית לך וא"ל אידך לא היו דברים מעולם, הוחזק כפרן ומיחייב לשלומי. ואי אמר הנהו זוזי דהוה מסיקנא בך נינהו א"נ מתנה יהבתינהו לי, אפילו עדים רואין אותו כיון דלא ידעי אי בהלואה יהבינון ליה פטור מלשלם, אבל נשבע שבועת היסת דלית ליה גביה ולא מידי. ע"כ. עול תא, אתה ראוי ליכנס לבית המדרש שאתה מחכים את רבך.
<h2>דף לה.</h2>
מתני' אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני אם [וכו']. פי' הרי אלו פטורין, משבועת העדות, דעד מפי עד וקרוב ופסול לאו עדים נינהו, אבל שבועת ביטוי חייבין. והקשו בשם הרמב"ן ז"ל, למה לי למיתני הא פשיטא דקרוב ופסול הא תנינא לה בסנהדרין [כ"ט ע"א] ובריש פרקין [לעיל ל' ע"א]. ותירצו בשמו ז"ל דאתא לאשמועינן, שאפילו האמינן הנתבע על עצמו שאם יבואו ויעידו [יתן, הגהה בר"ן], דהשתא עדותם עדות כדאמרינן [ב"ב קכ"ח ע"א] נאמן עלי אבא, אעפ"כ כיון שאין נאמנין מן הדין פטורין משבועת העדות. וכענין שאמרו בירושלמי [בפירקין ה"א], דגרסינן התם, עד אחד (כ)שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב, ת"ל והוא עד או ראה, את שכשר להעיד עדות ממון, יצא אחד שאינו כשר להעיד עדות ממון.
אמר שמואל ואפילו עדיו ביניהם וכו'. פי' פשיטא, דאי לאו עדיו ביניהם למאי אצטריך תנא דמתניתין למיתני פטורין. לא צריכא, דקאי, שעומד אצל עדיו.
כמאן דאמר להו, דוודאי להנך דקיימי גביה קאמר והכי ייחד עדיו, קמ"ל. וטעמא דהכא דלא מצי להשביען מספק, ולעיל אמרינן דיכול אדם להשביע את חבירו מספק אם יודע לו עדות אם לאו, כתב הרנב"ר ז"ל משום דמי שעומד בבית הכנסת מסתמא אינו משביע את כולם, שיודע הוא שיש ביניהם שאין יודעין לו עדות כלל, ונמצא שהוא כולל את המושבעין בתוך אותן שאינן מושבעין, והלא לא ייחד עדיו. אבל כשייחד רשאי להשביען מספק.
תניא נמי וכו'. דמדתניא ועדיו ביניהן דפשיטא, אלא לאשמעינן הא דשמואל נקטה, דאע"ג דעומדים בצדו לא ייחד עדיו.
כל (המעמידין) [נדצ"ל העומדין] כאן. כתב הרנב"ר ז"ל דכל העומדין כאן בבית זה קאמר, דבכה"ג כולן חייבין ואפילו אותן שאינן עומדין אצלו. והיינו טעמא משום דבין מרובין בין מועטין, כל שהוא מפרש שמשביע את כולן יחד עדיו מיקרי. ומדברי הרמב"ם ז"ל למדתיה בפ"ט מהלכות שבועות [ה"ט]. עכ"ל. וזה שלא כפרש"י ז"ל דכתב דכל העומדין כאן אותם העומדין אצלו ייחד, וחייבין משום דפריש הכי בהדיא. משמע מדבריו ז"ל דאם לא היה שום אחד עומד בצדו, אפילו אמר כל העומדין כאן לא הוי מייחד עדיו ופטורין.
משביע אני עליכם וכו'. מפרשינן בגמרא דאמר משביע אני עליכם בשבועה, וכן כולם. והיא שבועה גמורה לכל דבריה בלא שם ובלא כינוי, וכדאמרינן לעיל [כ' ע"א] מבטא שבועה איסור שבועה. ולא תנא מתניתין בחנון ורחום ובכל הכנויין אלא לאפוקי ממאן דאמר בשמים ובארץ דפטור, אבל כל זמן שיזכיר בין שם המיוחד או אחד מן הכנויין אע"פ שאינו מזכיר לשון שבועה ודאי הרי היא שבועה חמורה. וכדאמרינן התם בנדרים [כ"ב ע"ב] מארי כולה לא טעימנא, ובפרק אין מעמידין [ע"ז כ"ח ע"א] לאלהי ישראל לא מגלינא. הרא"ה ז"ל. והרנב"ר ז"ל כתב על זה הפירוש, כענין הזה כתבתיה בראש נדרים. עכ"ל. אבל כאן כתב ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל (פ"ו) [פ"ט] מהלכות שבועות [הי"א] [ד]בלא שם או כינוי איסורא איכא, אבל קרבן או מלקות ליכא אלא בשם או בכינוי.
באל"ף דל"ת, מאדני. ביו"ד ה"א, משם בן ארבע אותיות. חייב, מיתה. ובגמרא מפרש טעמייהו דר' מאיר ורבנן. וכן במקלל אביו ואמו. המקלל את עצמו וכו'. מפרש בגמרא. יכהו אלי"ם וכו'. אם אמר לעדים אחת מן המקראות שבקללות, כגום יכהו אלי"ם בשחפת אם לא תעידני. וכן יכהו אלי"ם, כגון אחד קורא לקללות שבתורה ואמר בעל דין לעדים כן יכהו אלי"ם אם לא תעידני. זו היא אלה. דהא כתיב בהו [דברים כ"ט] ככל אלות הברית. אל יככה. אם תעידני.
ר' מאיר מחייב. דאית ליה הכא מכלל לאו אתה שומע הן, והכא הכי משמע, הא אם לא תעידני יככה. וכן משמע יברכך ייטיב לך אם תעידני הא אם לא תעידני וכו'. ואף על גב דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן, הא אמרינן בגמרא דהני מילי בממונא אבל באיסורא אית ליה. וכי תימא והא התם בנדרים [י"א ע"א] גבי לא חולין לא אוכל ליך אמרינן דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא. איכא למימר דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא אמרינן בגמרא דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא, דהיינו כתובה ותנאיה, ומשום הכי אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי.
וחכמים פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל דאף על גב דשמעינן להו לרבנן בעלמא [נדרים י"א ע"א] דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן, הכא משום הכי פטרי, דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, אבל לא ששמעה ברכה ונשמעת מתוכה קללה. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה דכי בעינן תנאי כפול ה"מ בגיטין וקידושין, אבל בדיני ממונות לא בעינן. והקשו עליו דאדרבה עיקר תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף ר' מאיר בממונא הוא. והרנב"ר ז"ל כתב לאו קושיא היא, שהריא"ף סובר דאנן לא קיי"ל כר' מאיר אפילו בממונא, אלא דשמואל דאתקין אם מתי אם לא מתי חשש שמא יבא בית דין וידון כר' מאיר, ולפיכך התקין תנאי כפול לרווחא דמילתא.
גמ' ת"ר יש שמות שנמחקין ויש שמות שאין וכו'. פי' הרי אלו נמחקין, דלאו שמות נינהו אלא זכרון שבחיו וגדלו של הקב"ה. ומתניתין דקתני דבכל הכינויין חייבין, לא שבא להשביע בכינויין דהא לאו שמות נינהו, אלא שהשביעו במי שהוא רחום במי שהוא חנון. ולא דקאמר הכי בהדיא, דאם כן ה"ה במי שהשמים והארץ שלו, אלא המשביע בחנון או בשאר כינויין, כיון דליכא מידי דאיקרי חנון או רחום ודאי במי שהוא רחום וחנון קאמר. אבל כיון דהכא שמים וארץ, אם לא פירש ואמר במי שהשמים והארץ שלו, שמים וארץ ממש קאמר ופטור.
<h2>דף לה:</h2>
ת"ר כתב אל"ף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א וכו' אין הלכה כר' יוסי. זו היא גירסת הריא"ף ז"ל, ואיצטריך שמואל למיפסק דלא כר' יוסי אע"ג דיחיד הוא לגבי רבים, משום דר' יוסי נימוקו עמו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות יסודי התורה [ה"ב] דצבאות אינו נמחק. אבל יש גורסים בגמרא הלכה כר' יוסי.
גרסינן בגמרא דכל שמות האמורין באברהם קודש, ואף זה שנאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וכו'. כחנניה בן אחי יהושע ור' אלעזר בן עזריה דאמרי אף זה קודש. כלומר שאמר להקב"ה אל נא תעבור, המתן לי עד שאכניס את האורחין. ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אמר רב גדול[ה] הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, כמאן כאותו הזוג, וקיי"ל כוותיה.
כל שמות האמורין בלוט חול חוץ מזה שהוא קודש, ויאמר לוט אליהם אל נא אדני וכו' להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. כל שמות האמורין בגבעת בנימין, ר' יהושע אומר קודש, וקיי"ל כוותיה. ובכל אלו שאמרנו שהם קודש פשיטא שאין נמחקין.
גרסינן תו כל שלמה האמור בשיר השירים קודש שנאמר אשר לשלמה למלך שהשלום שלו, חוץ מזה האלף לך שלמה ומאתים וכו', וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות יסודי התורה [ה"ט]. מיהו בגמרא אינו מבואר אי אמרינן חוץ בזה מהנה מטתו שלשלמה דווקא.
כל מלכיא האמור בדניאל חול חוץ מזה אנת מלכא מלך מלכיא דאילו לנבוכדנצר לא הוה קרי ליה דניאל מלך מלכיא. וכתבו המפרשים ז"ל דשלמה האמור בשיר השירים שהוא קודש ומלך מלכיא שבדניאל, לאו לענין מחק קאמר דלא עדיפי מכינויין, אלא לענין שבועה קאמר, שאם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים או במלך מלכיא שבדניאל וכפרו חייבין. אבל לענין מחק ודאי נמחקין. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר.
<h2>דף לו:</h2>
שבועת הפקדון נוהגת באנשים וכו'. פי' נוהגת באנשים וכו', לא היה צריך למיתני אלא בכשרים ובפסולין, ואיידי דתננהו בשבועת העדות לכולהו תננהו נמי הכא.
בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. אם מפי עצמו נשבע שהוציא שבועה מפיו או שענה אחר שבועה אמן ואח"כ הודה, חייב קרבן, דכתיב [ויקרא ה'], וכחש בעמיתו, כל דהו משמע.
מפי אחר[ים]. ולא ענה אמן, כגון משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני ואמר אין לך בידי, אינו חייב עד שיכפור בבית דין, משום דמושבע מפי אחרים בפקדון לא אשכחן אלא דגמרינן ליה משבועת העדות, וס"ל לר' מאיר דון מינה ומינה והתם בעדות בית דין כתיב כדאיתא בפרקין דלעיל [ל"א ע"א].
וחכמים אומרים וכו'. דסבירא להו דון מינה ואוקי באתרא, כלומר דלבתר דגמרינן מושבע מפי אחרים בפקדון מעדות, אנו משוין אותו למושבע מפי עצמו הכתוב במקומו דהיינו בפקדון דלא בעינן ב"ד.
וחייב על זדון השבועה דלא כתיב ביה ונעלם. זדון השבועה היינו שזוכר (על) [את] הפקדון ויודע שחייב על כפירתו קרבן. ועל שגגתה וכו', ששגג בקרבן והזיד בפקדון. ואינו חייב על שגגתו, אם סבור הוא לישבע באמת, משום דאנוס הוא. אשם בכסף שקלים, בשני סלעים, שכל האשמות הם בכסף שקלים [נדצ"ל וילפינן לה] מאשם מעילות דכתיב ביה [ויקרא ה'] בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם.
<h2>דף לז:</h2>
גמ' א"ר יוחנן הכופר בממון וכו' פי' ואין מביאין קרבן וכו', כדילפינן בפרק שבועת הדיינין [לקמן מ"ג ע"א]. והא דלא הוו עדים שעבוד קרקעות כיון דקיי"ל שעבודא דאורייתא, לקמן פרק שבועת הדיינין מפורש [לפנינו חסר ועי' ר"ן י"ז ע"ב לדפי הרי"ף ד"ה גרסינן]. והריא"ף ז"ל הביא הירושלמי דגרסינן התם [בפרקין ה"א], וכחש בעמיתו, לכשיצא וידויו בשבועה, פרט למכחש באחד מן השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה. אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן. שנים שהפקידו לאחד ובא ליטול את שלו אין שומעין לו, יעשה ככופר על חלקו. והכי פירושא, וכחש בעמיתו לכשיצא וידויו בשבועה, כלומר שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה, שאילו הודה היה חייב לשלם ובשבועה זו נפטר ממנו. פרט למכחש באחד מן השותפין, כגון שבא לו אחד משניים שהפקידו אצלו כאחד ותבעו והוא כפר בו ונשבע, פטור, מפני שלא היה רשאי ליתן לאחד מהם חצי הממון עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם. א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"פ שלא כתבו [שיהו אחראין וערבאין זה לזה אלא כתבו אנו] (אני) פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה, אפילו הכי אחראין וערבאין זה לזה וחייב כל אחד לשלם הכל, דכי היכי דאמרינן דשנים שהפקידו אצל אחד שאין אחד מהם יכול לומר לנפקד לי נתחייבת במחצית הממון אלא אומר לו לא נתחייבתי אלא לשניים [נ"א לשניכם], אף שנים שלוו מאחד אין אחד מהם יכול לומר לא נתחייבתי אלא במחצית הממון אלא המפקיד או המלוה יכול לומר לשניכם הפקדתי או הלויתי וכל אחד חייב בכל. והריא"ף ז"ל פסק כר' יוסי, דאע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכות מלוה ולוה פכ"ה ה"י] במלוה את חבירו על ידי שני ערבים, שנפרע (מאחד) [נדצ"ל מאיזה] מהם שירצה הכל. ומיהו יש הרבה מן המפרשים ז"ל שכתבו דשנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם, אין אחד מהם חייב לפרוע הכל (בלא) [נדצ"ל אם לא] מדין ערב, שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו, אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב, אלא גבי מכל חד וחד פלגא דרמיא עליה. והביאו לזה ראיות מתוספתא דפ"ק דמציעא [ה"י], שנים שלוו בשטר אחד וכו' והלה כותב לו התקבלתי את שלך. משמע דלא מחייב מדין בעל חוב אלא בפלגא. ועוד ראיה מהא דגרסינן בפרק השואל [ב"מ צ"ו ע"א] השותפים ששאלו וכו'. ועוד ראיה מתוספתא דבבא בתרא [פי"א ה"ח] דתניא התם, המלוה את חבירו ע"י שני ערבים לא יפרע מאחד מהן תחלה, ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע ממי שירצה. ולמדנו ג"כ מזה הירושלמי דשניים שהפקידו אצל אחד [ובא אחד] מהם ליטול את שלו לא כל הימנו. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל שאין אחד מן השותפין רשאי לתבוע חלקו כל היכא דליתיה לחבריה במתא. ומיהו כל היכא דאיתיה במתא שליחותיה קעביד, ובכל הממון נמי משתעי דינא בהדי נתבע. והכי מוכח בפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ד ע"א] דאמרינן הני תרי אחי תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וכו'. נחזור לפירוש הירושלמי. בתר הכי קאמר ולא עבדין כן, כלומר לא נהגו כן, אלא כולן כותבין אחראין וערבאין זה לזה על דרך שופרא דשטרא. והדר מפרש לברייתא, שניים שהפקידו (באחד) [לאחד] ובא ליטול את שלו אין שומעין לו, "אִין" גרסינן בחירק תחת האל"ף, ופירושו אם שומעין לו יעשה ככופר על חלקו של זה ויהא חייב, שהרי כבר יצא ידי שבועה מזה, וכשיבא חבירו או יודה לו בחלקו או יכפור, שהרי כל אחד שלו הוא תובע ואין לזה בחלק זה דין ודברים, שהרי אתה אומר שכל אחד מכיר את שלו ונוטל, אלא מדקא פטר ליה בברייתא ש"מ אין שומעין לו.
<h2>דף לח:</h2>
שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וכו'. פירוש שבועה שהדיינין משביעין ע"י כפירה והודאה של מקצת הטענה, שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית וכו' דהיינו שבועה, צריך שתהא הטענה שתי כסף, דבפחות מהכי לא רמיא רחמנא שבועה עליה. וכתב הרא"ה ז"ל דאע"ג דמתניתין מודה מקצת קתני שהיא פקדון או מלוה, הוא הדין נמי לשבועת השומרין דבעינן שתי כסף, דעיקר קרא דכסף או כלים דילפינן מיניה מה כלים שניים אף כסף שניים, בשבועת השומרין הוא דכתיב. ואפילו בשבועות שתקנו חכמים אמרינן לקמן באידך פירקין דבעינן הטענה שתי כסף, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ונראה ודאי דדווקא בנשבעין ולא משלמין תקון הכי, אבל בנשבעין ונוטלין כל דבציר משתי כסף ובעי לאשתבועי ולמישקל, סברא היא דלישתבע ושקיל(נ'). וכן דעת הרנב"ר ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל בהשגות, אע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען [ה"ז] שנשבעין ונוטלין אינה ג"כ בפחות משתי כסף.
הטענה שתי כסף. בגמרא פליגי רב ושמואל אם צריך שתהא טענת הכפירה שתי כסף מלבד פרוטה של הודאה, וזה דעת שמואל. ופירוש שתי כסף, שתי מעות של כסף, דהא שתי לשון נקבה, והן שליש דינר צורי. וכתב הרא"ה ז"ל שהדינר ג' ארגו"ש. וטעמו של דבר מפרש בירושלמי [ה"א], סוף מטבע כסף מעה, כלומר שכיון שאמרה תורה כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה, כדמתרגם [שמות ל'] עשרים גרה עשרין מעין, אין לך לחייב בפחות ממטבע זה. ושתי כסף שהן [שליש, ע"פ ר"ן] דינר, שהדינר שש מעה כסף כדתנן בפרק הזהב [ב"מ מ"ט ע"ב], הן ס"ד פרוטות, שהרי מאה ותשעים ושניים פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקידושין [י"ב ע"א]. הפרוטה פירשו הגאונים ז"ל שהיא משקל [חצי שעורה של כסף ונמצאו שתי מעין משקל, ע"פ ר"ן] ל"ב שעורות. הילכך לדידן דקיי"ל כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא, אינו חייב בשבועה שפירשנו לעיל עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף נקי שהוא ארגינ"ץ, ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען [ה"א].
אין לך בידי אלא פרוטה פטור. דכשתבע לו שתי כסף, לא שווין קאמר אלא סתמא דווקא קא תבע, הילכך כשהודה לו פרוטה שהיא של נחשת אין ההודאה ממין הטענה. ואע"ג דלרב דקיי"ל כוותיה בלאו הכי נמי פטור, כיון שאין בכפירה לבד שתי כסף, נקט תנא הכא כשמואל משום סיפא שתי כסף ופרוטה דחייב, דהוי כטענו חטין ושעורים והודה לו באחת מהם דקיי"ל כשמואל דאמר חייב כדאיתא בגמרא. ומי שתובע לחברו כך וכך, לשמואל דווקא קא תבע, ואם הודה לו מטבע אחר א"כ מה שטוענו לא הודה לו ופטור, ולרב שוה קא תבע וחייב. וכתב הרשב"א ז"ל דכיון דהלכתא כוותיה דשמואל בדיני, הכא נמי הלכתא כוותיה ואמרינן דווקא קא תבע. והרנב"ר ז"ל נוטה לדעתו. ובגמרא [לקמן ל"ט ע"ב עיי"ש בר"ן] מפרש [אולי צ"ל אפרש] יותר.
אין לך בידי פטור, (שהוא) [נדצ"ל שאין] כאן הודאה. שהוא כמשיב אבידה, שהיה יכול להעיז פניו ולכפור, ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה שאינו חייב בשבועה, כדאמרינן במסכת גיטין [מ"ח ע"ב] המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם.
והלכתא כוותיה וכו' שבועה בספר תורה וכו'. פירוש דאע"ג דאמרינן דלית הלכתא כרב פפא, לכתחילה מיהא ספר תורה בעינן, ותלמיד חכם די לו לכתחילה בתפילין מפני כבודו. ודאמרינן לאנקוטי חפצא בידיה, פירשו המפרשים ז"ל שלא (בס"ת) [בתורה, ר"ן] הוא נשבע אלא [בשם או בכינוי, וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות שבועות (ה"ח), הגהה בר"ן] אלא שאוחז ס"ת בזרועו כדי לאיים עליו. והא דאמרינן האי דיינא [דאשבע] ביי' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה, [ה"ק, דאף על גב דאשבע בה' אלהי ישראל כיון דלא אשבע בנקיטת חפץ הוה ליה כטעה בדבר משנה, ר"ן] וחוזר. ודעת הגאונים ז"ל דשבועת המשנה כשל תורה היא בנקיטת חפץ, וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק הכותב [כתובות מ"ח ע"א לדפי הרי"ף], אבל שבועת היסת אינה בנקיטת חפץ. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שבועות [הי"ג], אלא שהוא ז"ל כתב שם שכבר נהגו הכל להיות ס"ת ביד חזן הכנסת או שאר העם בעת שמשביעין שבועת היסת כדי לאיים [עליו]. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה, דמי שהיה כופר בכל והשביעו[הו] היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ בא עד אחד, חוזרין ומשביעין אותו בנקיטת חפץ, דכיון דאמרינן הכא דאם נשבע בלא נקיטת חפץ חוזר, התם נמי חוזר. ובויקרא רבה [סדר ויקרא פרשה ו' אות ג'] משמע דכשמשביעין את האדם בס"ת מביאין לפניו נודות נפוחין, דאמרינן התם א"ר סימון מפני מה משביעין את האדם בס"ת ומביאין לפניו נודות נפוחין, לומר [אתמול, שם במדרש] היתה הַגְוִי0ה [נ"א הגויל] הזאת מלאה גידין ועצמות ועכשיו ריקה מכלום, כך המשביע את חבירו סוף שיצא ריקם מממונו, ר' יוסי אומר על שקר ר' יונה אומר אפילו על אמת וכו'. וכן אמרו בשם גאון שמאיימין עליו בדברים אחרים כגון מטה של מתים ונרות דולקות ושופרות, ומתירין הנודות או מבקעין ומכבין הנרות בשעת שבועה. וכתב הרנב"ר ז"ל ומסתברא דלא עבדינן הכי בתלמיד חכם, אלא לכתחילה בתפילין ותו לא מידי. עוד נראה לי שכיון שלא הוזכר כך בתלמודנו, אינו אלא שיש ביד הדיין להחמיר עליו בכיוצא בזה, לפי מה שעיניו רואות וחומר הענין שנשבע עליו. ובמקצת פירושי רש"י ז"ל כתוב, ובדורותינו ביטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול, ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה, דהא אמרו [לעיל ל"ו ע"א] ארור בו שבועה. ולא נראה כן מדברי הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבנו לעיל.
ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה וכו' מפני אלה וכו'. פירוש והם הכי נמי דבשאר עבירות דכתיבי בההוא קרא נפרעין מכל העולם כולו, והכי מוכח בהדיא פ"ק דקדושין [י"ג ע"א]. ואמרינן בגמרא [לקמן ל"ט ע"א] דבשאר עבירות שבתורה נמי נפרעין ממשפחתו, כדכתיב ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, לפי שכולן מחפין עליו. ונפרעין נמי מכל העולם כולו, דכתיב וכשלו איש באחיו איש בעוון אחיו כל שבידם למחות. אלא היינו דאיכא בין שאר עבירות לשבועה, דבשאר עבירות איהו בדיניה ורשעים שבמשפחתו כלומר המחפין עליו בדין חמור, מיהו לא מיתדני בדיניה, דדרשינן מיעוטא יכול כל המשפחה כולה בהכרת ת"ל אותו אותו בהכרת ואין כל המשפחה כולה בהכרת, ורשעים (בעלמא) [דעלמא] דהיינו שיש בידם למחות בדין הקל אבל לא בדין חמור, דא"כ ובמשפחתו למה לי, וצדיקי דהכא ודהכא פטירי, כלומר כיון שאין בידם למחות, דלא אשכחן להו בקרא עונש כלל. וגבי שבועה הוא ורשעים מחפין דמשפחתו בדיניה דהכא לא כתיב מיעוטא. ועוד נתן טעם בדבר הרנב"ר ז"ל, דעל כרחין מסקינן להו דרגא מרשעים דעלמא, ורשעים דעלמא שיש בידם למחות בדין חמור, דכיון דאפילו צדיקי דהכא ודהכא בדין הקל כדכתיב כי מפני אלה אבלה הארץ, וכל העולם משמע אפילו צדיקים, על כרחין מסקינן דרגא לאותם שיש בידם למחות, דהא אינהו מיענשי בשאר עבירות וצדיקי לא מיענשי בהו כלל, וצדיקי דהכא ודהכא בדין הקל כדפרישית. ע"כ. ומשום הני חומרי דאיתנהו בלא תשא טפי משאר עבירות נזדעזע כל העולם. ומיהו הנהו עבירות דכתיבי בקרא דאלה וכחש שוו בהדי לא תשא לגוונא דנפרעין מכל העולם כולו ברשעים וצדיקים, אבל לגוונא דרשעים דמשפחתו לא אשכחן.
<h2>דף לט.</h2>
אם אמר איני נשבע פוטרין וכו'. פרש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם [מה] (מ)שקיבל עליו בבית דין. נראה שהוא סובר דכל זמן שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו, אבל בתר הכי לא שהמקבל עליו בב"ד אי זה דבר שוב אינו יכול לחזור בו. ולפי זה התם בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] דאמרינן שורי גנבת רצונך השבע וטול נשבע ואינו וכו', גרסינן בלא ו"ו, לומר דכיון שגמר דינו על עצמו וקיבל עליו הלה שוב אינו יכול לחזור בו וכאילו גמרו בית דין דינו ואמרו כן. ומיהו דווקא בשאמר כן בפני בית דין. אבל ר"ת ז"ל גורס ונשבע אינו יכול לחזור בו בו"ו, ולומר דדווקא לאחר שנשבע הוא דאינו יכול לחזור, אבל קודם לכן אע"פ שקיבל עליו בב"ד יכול לחזור בו. ולפי זה משום הכי אמרינן הכא פוטרין אותו מיד כדי שלא יחזור בו אבל רצה לחזור [בו] חוזר.
האנשים הרשעים וכו'. (פרקינן) [פרכינן] בגמרא [לקמן ל"ט ע"ב], בשלמא האי דקא משתבע בשיקרא, אלא האי [דקא] משבע ליה אמאי. ומפרקינן ת"ל שבועת י"י תהיה בין שניהם, מכאן ששבועה חלה על שניהם, כלומר אף על המשביע, מפני שלא דקדק למסור ממונו ביד [איש] נאמן ובאין לידי חילול השם. הוי יודע שלא על דעתך וכו'. מסקינן בסוף פ' שבועות (ע"כ נמצא, חבל על דאבדין).
<h2>דף מה.</h2>
מתני' החנווני על פנקסו וכו' פי' לא שיאמר לו כתוב וכו'. אלא בזמן שיש רגליים בדבר, כדמפרש ואזיל דאמר ליה חנווני פועלים לא מהימני לי בשבועה את הימנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו. וכן פועלים מצו אמרי חנווני לא מהימן לן בשבועה, ומשום הכי חנווני ופועלים כל אחד נשבע ונוטל.
הוא נוטל בשבועה. לפי שאין חיובו ברור. והן נוטלין שלא בשבועה. הפועלים, דהוה ליה כמנה הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך. ות"ק סבר דכיון דמפסיד בעל הבית תקון ליה רבנן שישבעו פועלים. וכתב הרנב"ר ז"ל דהא דקתני פועלים ובנים ריבותא אשמעינן, דלא תימא כי מיחייב חנווני שבועה היינו כשהמחה פועלים אצלו שהוא צריך ליתן לפועלים, אבל היכא דאינו חייב לשלם אלא לחנווני בלבד סד"א שיטול החנווני בלא שבועה, קא משמע לן. אמר המחבר, כתב הרא"ה ז"ל, מתניתין רבותא קתני דאפילו הכי דאיכא דמכחיש ליה מהימן למישקל מיניה בשבועה. ומיהו אפילו היכא דליכא דמכחיש ליה, כגון דליתנהו השתא לפועלים או שמתו, אין לו אלא בשבועה, דאע"ג דשוייה שליח להימוניה דאפיק הכי מדידיה ולמהדר למישקל מיניה בדבוריה בעלמא (אלא) [נדצ"ל שלא] בשבועה ולא אמרינן בכי הא חזקת שליח עושה שליחותו לענין אפוקי ממון להימוניה בלא שבועה, ואע"ג דמפקינן ממונא משום חזקה דגופא, לא דמיין אהדדי, דהתם מתחילה היא עומדת בחזקה דבתולה הילכך מסתמא אמרינן דכמעיקרא היא ולא אישתני בה מידי, אבל הכא לא אמרינן דמפיק ממונא משום חזקה. כללא דמילתא, לא אמרינן בחזקות, זו דומה לזו. והאי דינא דחנווני ופועלים, הם הכי נמי בבעל הבית קטן דנשבעין שניהם ונוטלין ממנו. וכן בשכיר דקיי"ל [ב"מ קי"א ע"א] בזמנו נשבע ונוטל, ה"ה אפילו מקטן, דבתקנתא דרבנן היא דתקינו ליה במטלטלין משום כדי חייו. והיכא דאיכא הכחשה בינייהו בעיקר השליחות, היכא דפליגי בתרתי, דבעל הבית טעין דלא שוייה שליח מעולם ושליח טען דוודאי שוייה שליח, ואיהו ידע בברי דאפיק ליה מדידיה הכי והכי ומיחייב לשלומי ליה, בהא משתבע בעל הבית היסת, דהא טעין ליה בברי דממונא מיחייב ליה, הילכך משתבע היסת ומיפטר. והיכא נמי דמודו תרוויהו בעיקר השליחות ופליגי בברי, דשליח אמר הכי והכי אפקית לך, ובעל הבית אמר בברי [הכי אפקת לי], בהא נמי משתבע בעל הבית היסת ומיפטר, דלא תקון רבנן לשליח להימוניה בשבועה ולמישקל אלא היכא דלא ידע בעל הבית במילתא מידי, אבל היכא דבעל הבית ידע במילתא הוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום [ב"ק ק"ו ע"א]. והיכא דטעין ליה שליח, שלוחא דידך אנא וקיימתיה לשליחותך מיהו את לא ידעת במילתא אי קיימתיה או לא, וטעין ליה בעל הבית בוודאי לא שוויתיך שליח א"נ לא ידענא, בהא ודאי פטור בעל הבית לגמרי, דהא לאו טענת ממון היא, דהא כי מודה ליה בשליחותא לא מיחייב ליה עד דמשתבע הלה ומצי אמר ליה מי יימר דכי מודינא בעיקר השליחות משתבעת דילמא לא משתבעת, הילכך כיון דספיקא הוא לאו טענת ממון הוא לחייב עלה שבועה, וכדאמרינן פרק שבועת העדות [לעיל ל"ב ע"א] גבי משביע עד אחד, הכל מודים בשכנגדו חשוד וכו', אלמא לא כפירת ממון הוא. מיהו היכא דקפץ שליח ואשתבע, דקיימיה לשליחותיה שפיר דקיי"ל דשבועת קפיצה שבועה היא כדפרישנא בפ"ק (חבל על דאבדין), השתא ודאי הויא לה טענת ממון כי טעין ליה שלוחא דידך אנא, ע"כ. עכ"ל המחבר.
(ואיני) [והוי] יודע, דכי אמרינן דחנווני נשבע ונוטל, היינו דווקא כשמודה בעל הבית שהוא אמר לו שיתן לפועליו וכו', דבכה"ג כיון דחנווני ידע ובעל הבית לא ידע, [נאמן] חנווני בשבועה, כיון שהוציא ברשות, כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו דתנן בפרק (מציאת) האשה [שנפלו (כתובות ע"ט ע"ב)] דישבע כמה הוציא ויטול וכמו שכתב עלה ר"ח ז"ל. אבל אם בעל הבית מודה לו, אין חנווני נשבע ונוטל. וכתב הרא"ה ז"ל שאין על בעל הבית אפילו שבועת היסת, משום דליכא כפירת ממון, דאפילו כי מודה לו שעשאו שליח אין לו אלא בשבועה ומי יימר דמשתבע, וכה"ג לאו כפירת ממון הוא [דמי יימר דמשתבע, הגהה בר"ן] וכדאמרינן לעיל פרק שבועת העדות [ל"ב ע"ב]. ושמעינן ממתניתין שהאומר לחבירו תן מנה לפלוני שאני חייב לו, דלא מיחייב למיתביה ניהליה באפי סהדי, דהא הכא דחנווני נתן לפועלים שלא בפני עדים, דהא אמרינן דשניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית [בר"ן נוסף, ואפילו הכי חנווני נשבע ונוטל], ולא דיינינן ליה לחנווני כפושע מפני שנתן שלא בעדים. וכן דעת רבינו אלפסי בפרק הכותב [כתובות מ"ב ע"ב לדפי הרי"ף] ומוכח לה מהא. וכן כתוב בנוסחאות ריש בבא מציעא [ג' ע"א] מלשון מר רב יהודאי גאון, משום דא"ל חנווני לבעל הבית, אנא שליחותא דידך עבדי מאי אית לי גבי שכיר, ואע"ג דמשתבע לא מהימן לי, את הימנתיה, דלא אמרת לי, בסהדי הב ליה. והא דתנן דחנווני נוטל בשבועה, לאו דווקא מפני שפועלין מכחישין אותו, דה"ה דאפילו ליתנהו לפועלים שבועה בעי, דהא מוציא הוצאות על נכסי אשתו ליכא דמכחיש ליה, ואפילו הכי אינו נוטל אלא בשבועה [כדתנן בכתובות שם]. והרמב"ם ז"ל חולק בזה בהלכות מלוה ולוה [פט"ז ה"ה], ואין דבריו נכונים. ומיהו שבועת פועלים משום הכחשת חנווני היא, הא ליתא לחנווני, נוטלין שלא בשבועה, שהרי בעל הבית יודע שנתחייב להם ואינו יודע אם נפרעו, הילכך מדינא חייב, אלא דמשום דחנווני מכחיש להו וקאי במקום בעל הבית התקינו שלא יהו נוטלין אלא בשבועה אע"פ שהוא יודע שנתחייב להם. ומהא שמעינן דהא דאמרינן בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"א] דהאומר לשניים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו הן הן שלוחיו הן הן עדיו, ואסיקנא התם דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה, ששבועת מלוה שבועה חמורה היא כשבועת המשנה, דהוה [ליה] מלוה עם לוה כפועלים עם בעל הבית, שאע"פ שבידוע [ש]נתחייב להם כיון דאיתיה לחנווני דמכחיש להו [נשבעין] שבועה חמורה, מלוה נמי כיון דאיכא הני דאמרי דפרעו נשבע שבועת המשנה ושקיל, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל שם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהלכות שלוחין ושותפין [ה"ז] שהמלוה נשבע שבועת היסת. ולא ידעתי למה, שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל וראויה להיות בנקיטת חפץ כמותה כדין שבועת המשנה. הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף מז.</h2>
גמ' אבל מת לוה וכו' כבר נתחייב וכו'. שמשעה שמת לוה אין למלוה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, שהוא היה חייב לישבע שלא קבלתי חוב זה, והיתומים אין יכולין לישבע כן אלא שלא פקדנו אבא ואין זו שבועה המוטלת על אביהם. אלמא המחוייב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה, דיתמי לוה נמי אין יכולין לישבע שפרעו אביהם, חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון, ודלא כרב נחמן דאמר יחלוקו.
נסכא. חתיכה של כסף, כמו הפסל נסך חרש [ישעיהו מ']. לישלם. דהא מודה דחטף, ולאו כל כמיניה של כל חוטף לומר שלי חטפתי. ליכא תרי סהדי, דחטף, ומגו דאי בעי אמר לא חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפי. ליפטריה. משום האי מגו. איכא חד סהדא. ואי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי להכחיש את העד. לישתבע השבועה שהעד מחייבו.
אינו יכול, דהא מודה דחטף והעד מחייבו לשבועה שלא חטף. והא ליכא למימר דלישתבע דדידיה חטף, שאין שבועה זו מוטלת עליו, והוא פרש"י ז"ל. ואיכא דמקשו ואמאי לא לישתבע דדידיה חטף, ויהא נאמן בשבועה מיגו דאי בעי אמר לא חטפי דמהימן בשבועה. וכי תימא מיגו בשבועה לא אמרינן. ליתא, דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ע' ע"א] דהמפקיד אצל חבירו בשטר ואמר החזרתי נאמן מיגו דאי בעי אמר נאנסו, ופרכינן ואי אמר נאנסו לאו שבועה בעי, ומפרקינן מאי נאמן נאמן בשבועה. תירצו בתוספות דלא אמרינן מגו לאכחושי סהדא, דלא חציף איניש לאכחושי. וההיא דפרק הכותב [כתובות פ"ה ע"א] דאמרינן סטראי וכו'. לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דאין שליח נעשה עד כדאמרינן פרק האיש מקדש [קידושין מ"ג ע"ב] והוה ליה בעל דבר, ומשום [ד]לא מהימן כעד לא חייש לאכחושיה.
הוה ליה מחוייב וכו'. וא"ת אמאי, ליהמניה במיגו דאי בעי אמר החזרתי. יש מי שתירץ דגזלן אינו נאמן לומר החזרתי דלאו לאהדורי קאי. ולא דמי למלוה את חבירו ומפקיד את חבירו דאין צריך להחזיר לו בעדים [לעיל מ"ה ע"ב], דהתם לחזרה קאי. אבל ר"מ הלוי ז"ל השיב לרמב"ן ז"ל דאפילו גזלן נאמן לומר החזרתי. והביא ראיה מסוגיא דריש פרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ח ע"א], דמהדר תלמודא ומקשה וליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן, ומפרקינן משום דבעי למיתנא סיפא אם יש עדים שלוה הימנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן, והא קיי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים. ואם איתא דגזלן צריך להחזיר לו בעדים, ליתני ומודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתי[ו] לך אינו נאמן, מדלא מקשינן התם הכי ש"מ דאפילו גזלן האומר החזרתי נאמן. וכי תימא א"כ הדרא קושיין לדוכתא. י"ל דהכא כשהנסכא יוצאה עכשיו בפנינו מתחת ידו עסקינן [דליכא מיגו].
תהיה בין שניהם, אם בעלי הדין קיימין. מה לי הוא מה לי אבוה, מאחר שטוען טענת ברי שהודה אביך לאבי סמוך למיתתו בפני ובפניך, למה אינו יכול לישבע. אלא לאו דאמר ליה וכו', בברי, שהוא יודע שהיה שם כשהודה אביך לאבי והלה אומר על החמשים איני זכור ועל השאר איני יודע, דבכה"ג האב מחוייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע משלם.
<h2>דף מז:</h2>
היינו דאיצטריך קרא. דבין שניהם, למעוטי יורשין הטוענין טענה זו שהם פטורין, משום דלא הוה להו למירמי אנפשייהו כולי האי. וא"ת א"כ דבאיני יודע פטורין והיכא דאמרי בברי חמשין אית לך וחמשין לית לך חייבין, ליהמנינהו כי אמרי חמשין אית לך וחמשין לית לך מיגו דאי בעו אמרין אין אנו יודעין. י"ל דא"נ אין אנו יודעין, שבועה בעו שאינן יודעין, אלא דאבוה כה"ג משלם ואינהו פטירי בשבועה. עוד י"ל דמיגו דאי בעי אמר איני יודע לאו מיגו הוא. וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק הבית והעליה [ב"מ קט"ז ע"ב] גבי היה אחד מכיר מקצת אבניו נוטלן, כגון שיש עסק שבועה ביניהם שאמר הני חמשין ידענא דאינון דידך והני לא ידענא, ואמאי ליהמניה במיגו דלא ידענא להו כלל, והכא ודאי אינו עזות ואין חבירו מכיר ויודע בו אם מכיר אבנים שבכותל שבורות ושלמות ונימא לאו מחוייב בשבועה הוא. אלא ש"מ איני יודע לא הוי מיגו כלל.
ורב ושמואל האי שבועת י"י וכו', דילפינן מיניה דמחוייב בשבועה שאינו יכול לישבע משלם מדאיצטריך למיפטר יורשין כדפי'. מאי דרשי ביה, דוודאי כיון דאמרי חזרה שבועה לסיני לית להו [נראה להוסיף, דר' אבא], דלר' אבא בשניהם חשודין קאמר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך כך וכו'.
חלה על שניהם. שניהם (נעשין) [נענשין] בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן. וכתב רבינו אלפסי ז"ל מסתברא לן דהלכה כר' אבא דאמר כל המחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, הילכך אם היו שניהם חשודין חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, והכי דיינינן בכל דוכתא כר' אבא דכל היכא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, כגון האי דאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"א] אי דמיא לדר' אבא להאי דמיא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי. וכדאמרינן נמי [לעיל ל"ב ע"ב] לענין ההוא גברא דחטף נסכא [מחבריה]. וכדאמרינן נמי בענין [נ"א, בעסק] שבועה [ב"מ צ"ז ע"ב], היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשין והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. והיינו דאמר[ינן] הכא [אמר רבא] כוותיה דר' אבא מסתברא. אבל לענין וכן היתומים מן היתומים בלחוד עבדינן כרב ושמואל כדבעינן למימר קמן וחזינן מאן דסבר לענין היו שניהם חשודין על השבועה דהלכה כר' יוסי דאמר יחלוקו, דהא רב נחמן עבד עובדא כוותיה. והא לאו מילתא, חדא דהא רבא [דהוא בתרא, רי"ף] קאמר כוותיה דר' אבא מסתברא מדתני ר' אמי שבועת י"י תהיה בין שניהם, וקמא ליה דרבא ולא איפריכא. ועוד דהא אמרינן בפרק שבועת העדות [לעיל ל"ב ע"א], אמר אביי הכל מודים [ב]שכנגדו חשוד על השבועה, ופרשינן לה כגון שהיו שניהם חשודין, דאמר מר חזרה שבועה למחוייב לה [ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ושמעינן מהא דאביי דהכין היא הלכתא בהיו שניהם חשודין שחזרה שבועה למחוייב לה, רי"ף] ולא שחזרה שבועה לסיני. הלכך ליתא [ל]דרב נחמן דעבד עובדא יחלוקו וקמא ליה דר' אבא מדאביי ורבא דבתראי נינהו (עכ"ל הרי"ף). והרמב"ם ז"ל פסק כן כדברי רבינו אלפסי ז"ל בפ"ב מהלכות טוען ונטען [ה"ד].
תרתם את הארץ וגניתם אותה, את המקום שהשכין את אהלו ביניכם.
תניא א"ר טורח שבועה זו למה. פי' טורח שבועה זו למה, אתנא קמא קא מתמה, דקא סלקא דעתיה דר' דתנא קמא הכי קאמר, דחנווני נשבע ונוטל מבעל הבית ופועלים נשבעין ונוטלין מן החנווני, משום דכיון שהפועלים נמחאו אצל חנווני ועל זאת [ה]המחאה נפטר בעל הבית מבל תלין, כבר נסמכו על החנווני ואין להם עוד על בעל הבית כלום. ומשום הכי תמה ר' ואמר טורח שבועה זו למה, מאחר שהחנווני נוטל מזה ונותן לזה ובעל הבית אינו פורע אלא פעם אחת, מה הנאה יש לו לחנווני בשבועתו, ישבעו פועלים ויטלו מבעל הבית ולא ישבע חנווני כלל. וא"ר חייא, לא כמו שאתה סבור, אלא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. כלומר שלא נפטר בעל הבית מן הפועלים בהמחאתן אצל חנווני, אלא פועל אמר ליה עבודתי גבך היא, וחנווני אמר ליה [את] אפסדת אנפשך דלא אמרית לי בסהדי הב ליה.
פועלים נשבעין וכו' במעמד חנווני וכו'. ודווקא בדאיתיה לחנווני, הא לאו הכי אמרי ליה פועלים איתיה [בר"ן, אייתי] את. וה"ה לחנווני שנשבע בפני פועלים כל היכא דאיתנהו לפועלים.
איתמר שתי כתי עדים המכחישין וכו'. פי' כלומר היכא דאחת משתי כיתות אלו חתומה על זה ושניה על שטר זה, דלרב הונא שניהם כשרין שהרי זו באה בפני עצמה וכו' היינו פלוגתייהו, דלרב חסדא שני השטרות פסולין ולרב הונא שניהן כשרין. והלכתא כרב הונא כדלקמן סוף שמעתין.
יד בעל השטר על התחתונה. ואין בזה פלוגתא, שהרי זה בא עליו מכח ב' כיתות אחת כשרה ואחת פסולה ואי אתה יכול לפסול את שתיהן ולא להכשיר את שתיהן, הילכך שטר הקטן שבהם גובה הימנו, והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן מיניה ממונא, אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתיים מנה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל ונשבע זה על המאתיים ונפטר. וכתב הרנב"ר ז"ל, נ"ל דשבועת היסת קאמר, דליכא למימר דשבועת התורה קאמר ומשום שזה תובעו מאתיים וזה א"א לו לכפור מנה, דהא כיון שיש עליו שטר שהוא שעבוד קרקעות הוה ליה כטענו כלים וקרקעות והודה (בכלים וכפר) בקרקעות [וכפר בכלים] דפטור [כדלעיל ל"ח ע"ב], ומהאי טעמא אמרינן לעיל בפרק הפקדון [ל"ז ע"ב] דכופר בממון שיש עליו שטר פטור. ע"כ.
שני מלוין ולוה אחד [לפנינו, ושני שטרות] היינו מתניתין. כתב רש"י ז"ל, שני מלוין שהוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות אלו חתומה בזה ואחת בזה, לא מיבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה, דהיינו מתניתין דתני שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואע"פ [שאנו יודעין] שאחד מהם שיקר אין [אנו] יכולין להפסיד אחד מהם ונזקקין להם ב"ד להגבותם. והכא נמי לרב הונא, דאית ליה גבי שני מלוין [ושני לווין, זו באה ומעידה וזו באה ומעידה, ה"ה לשני מלוין] ולוה אחד. ואע"פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד משני שטרות האלו ע"י עדות פסולה, אי אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע אי זהו פסול. ע"כ. ולפי דבריו ז"ל לא למדנו אי בעו מלוין לאישתבועי. אבל רבינו אלפסי ז"ל פירש דהיינו מתניתין לגמרי דנשבעין מלוין ונוטלין. ולפי זה אפילו כתוב בשטר נאמנות אינו גובה אלא בשבועה, כיון דהחששא משום העדים שעושין השטר אם הם שקרנין.
שני לווין ומלוה אחד, הוציא מלוה זה שני שטרות על שני לווין, זו חתומה בזה וזו בזה, בעיא ולא איפשיטא. כלומר אליבא דר"ה דקיי"ל כוותיה, מי אמרינן כיון דחד גברא מייתי להו קמן לא מזדקקינן ליה, דמה נפשך בשטר פסול הוא בא לפנינו, או דילמא כיון דעל שני לווין הוא מוציאן זו באה ומעידה וזו באה ומעידה. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, הילכך הוה ליה ספק ממונא ולית ליה לתובע ולא מידי, אלא מישתבע כל חד וחד מינייהו דלית גביה להדין מלוה מהאי שטרא ולא כלום ומיפטרו. ואיכא מ"ד [ד]בהא הוה ליה ממון המוטל בספק [ו]חולקין. ואנן לא סבירא לן הכי, דלא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין אלא היכא דליתיה לממונא בידא דחד מינייהו אבל היכא דאיתיה לממונא בידא דחד מינייהו לא אמרינן ממון המוטל בספק חולקין אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. ומסתברא לן דה"מ היכא דאתו כולהו בהדי הדדי לבי דינא, אבל היכא דאתא מלוה בהדי חד מינייהו גבי (מינייהו) [מיניה], דהיינו דרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. ומיהו הלכתא כרב הונא, חדא דרב הונא רביה דרב חסדא, כדאמר בפרק הדר [עירובין ס"ב ע"ב] אמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה מרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי [נ"א אודי] לי. ועוד דגרסינן בפרק חזקת [ב"ב ל"א ע"ב] בענין ההוא סהיד [ברי"ף, הני סהדי] דאיתכחוש באכילתה, לימא רב נחמן כרב הונא ורבא כרב חסדא, ואמרינן אליבא דרב חסדא כו"ע לא פליגי וכו', אלמא בין לרבא בין לרב נחמן ליתא לדרב חסדא.
<h2>דף מח.</h2>
גמ' יתומים ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל וכו', פי' אלא אימא וכן היתומים וכו'. אמרינן עלה בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א] א"ר זריקא א"ר יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל [אמרו] אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.
<h2>דף מח:</h2>
ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' [עיין ר"ן ל"ב ע"א לדפי הרי"ף]. אמר המחבר, וכתב הרא"ה ז"ל, ומסתברא דאם המוכר חי, מדינא מיחייב מוכר לאישתבועי, ובי דינא כפו ליה בהכי, כי היכי דלא ליפסוד הלוה. ואי לא ופסיד הלה ומשום האי פשיעה דידיה, מיחייב הלה בסתמא באחריותיה. עכ"ל. וחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים, הסכימו הראשונים ז"ל דאין לו [כלום], דהיינו כרב ושמואל. וטעמא דמילתא, דאלמוה רבנן לתקנת יתומים והחמירו בשבועתן יותר מכל שבועות הנוטלין, ומשום הכי חיישינן לה, ולא מוספינן עלה, אבל בכל שבא ליפרע מנכסי יתומים דיינינן הכי. וכתב עוד הרב אלברג'לוני ז"ל דיתומים שחייבין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא, אם לא הספיקו לישבע עד שמתו, אין (שניהם) [בניהם, ר"ן] נשבעין ויפסידו, כדרב ושמואל. וכתב הרנב"ר ז"ל, ודאי יש לדין זה תשובה [עיי"ש בר"ן], אלא שהרב ז"ל כתב דהכי הסכימו כולהו רבוותא וקבלתם תכריע, וכיון דקיי"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו [מ"ח ע"א] אלמנה שהיא צריכה שבועה ולא נשבעה ומתה אין יורשיה גובין כתובתה. ע"כ. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל, שמעינן מינה מהא דרב ושמואל דשבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא לא חשיבא לן שבועה כלל, מכיון שהן מפסידין יורשי המלוה אע"פ שלא נתחייבו אלא שבועה דרבנן ואין רוצין לקבל מהם שבועה זו דשלא פקדנו דאפילו במקום שבועה דרבנן לא סגיא להו בה, אלמא לא חשיבא לן כלל. וכן הדין נותן, דהא כי ידעינן דאמר אביו שלא נפרע מאי מהני לן אמירה דידיה בעלמא, כל שכן דסגיא לן אפילו בסתמא שלא פקדם כלום שנפרע או שלא נפרע. הילכך האי שבועה לא חשיבא כלל, אלא שלא להוציאו חלק ולפייס דעתו עבוד רבנן, הלכך לא מחמרינן בה. והשתא דאתינן להכי, יתומים מן היתומים שמת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת לוה שהם צריכין לישבע שבועת היורשין, מתו יורשין אלו בחיי לוה והניחו בנים ומת לוה, אף הבנים נשבעין שלא פקדם אביהם ושלא מצאו [נדצ"ל בין] שטרותיו של אבי אביהם ששטר זה פרוע. תדע לך שהרי אמרו [לעיל מ"ה ע"א] שאפילו נולד הבן לאחר שמת אביו נשבע, ואע"פ שאי אפשר לו לישבע שלא פקדנו אבא, דיו בשבועה דשלא מצא בין שטרותיו של אביו. הא למדת שאין לנו לדקדק בשבועה זו אלא להשביעו כמו שאפשר. וכן נראה ודאי ביורשין גדולים וקטנים, שהיורשין הגדולים נשבעין שבועת היורשין ונוטלין החוב כולו, וא"א לו [ל]לוה לעכב בשביל הקטנים שאין ראויין לישבע, ששבועה זה של מקצתן עולה לכולן, שאין לך בשבועה זו אלא כמו שאפשר. ואם הודה אחד מהם שאביו אמר שהוא פרוע, לא הפסידו האחרים, אע"ג דאמרי לא ידענא, דלאו כל כמיניה לאפסודינהו, אלא הרי נשבעין שבועת היורשין ונוטלין חלקם. ולא עוד אלא אפילו קטנים ויש שם אפוטרופוס, ישבע שלא פקדו אביו או שלא מצא בין שטרותיו של אביהן ששטר זה פרוע. וכן דעת הר"א אב ב"ד ז"ל. וכן נראה לומר, שאילו היו היורשין אלו חשודין לא הפסידו. ובאלו אחרים השנויין במשנתנו, כגון פוגם את שטר חובו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ומנכסים משועבדין והבא ליפרע שלא בפניו, הדין ברור באלו שאם היו חשודין לא הפסידו. וכלל גדול בדין חשוד על השבועה, כענין שכתב הרב אדוני זקני ר' זרחיה הלוי ז"ל, שכל חשוד שהוא מן הנשבעין ונוטלין, אם הוא מאותן שדינן מן התורה ליטול בלא שבועה ורבנן הוא דרמו עליה שבועה להחמיר על התובע, כגון פוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ונפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדין והשכיר והפועלים, שכולם דין תורה ליטול בלא שבועה וכל דדמי להו כולן נוטלין בלא שבועה, ואם מתו יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, חוץ מחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים דפקע שטרא כדרב ושמואל. והיא היא ולא מוספינן עלה מידי. אבל אם זה החשוד הוא מאותם שלא היה דינם מן התורה ליטול כלום וחכמים הקלו עליו ליטול בשבועה, כגון החנווני והנגזל והנחבל ומאי דדמי להו, הרי זה לא נשבע ולא נוטל כלום. וחשוד שהוא מנשבעים שבתורה, אם במודה מקצת ועד אחד, הרי דינו מפורש [לעיל מ"ד ע"ב] במשנה ובגמרא בדין שכנגדו חשוד על השבועה. ואם הוא מד' שומרין, כיון שאי אפשר להפך אותה על שכנגדו שהרי אינו יודע בדבר כלום, הרי הוא כדין היו שניהם חשודין, וכר' אבא, דהוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. וה"ה לכל היכא דהתובע אינו ברי והנתבע אינו מחוייב שבועה והוא חשוד, כגון עד אחד שהנתבע מתחייב על פיו שבועה ואפילו בטענת שמא, דוודאי כיון דתובע לאו ברי לא מהפכינן עליה, אלא הוה ליה נתבע מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. וה"ה בשהתובע קטן ויש לו עד אחד דמיחייב נתבע שבועה, ואם הוא חשוד לא אפשר לאפוכה אקטן, אלא מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ואם מת זה שהיה חשוד, משלמין ג"כ היורשין, שכבר נתחייב אביהן בתשלומין. אבל שומר שאינו חשוד ומת עד שלא נשבע, יורשין פטורין דטענינן להו נאנסו, וליכא למימר טעמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שהיה אביהן ראוי לשבועה כדכתיבנא בפרק המוכר את הבית [ב"ב ל"ז ע"ב לדפי הרי"ף] בס"ד. עכ"ל.
ומקרע לא קרעינן ליה דהא דיינא דעבד כר' אלעזר עבד. כתב הרא"ה ז"ל ואנן השתא לכולהו שטרי לכתחילה כרב ושמואל עבדינן. וכתב הרב אדוני זקני ז"ל בשם חכמי נרבונה דבשטר שיש בו נאמנות לא מקילינן ביה תרי קולי, קולא דאבא שאול בן אימא מרים [כתובות פ"ח ע"ב] דאמר דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים וקולא דרב ושמואל. ולכתחילה עבדינן כר' אלעזר. ומסתברא דאפילו בשטר שאין בו נאמנות נמי אי תפס לא מפקינן מיניה. עכ"ל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, מדאמר רב נחמן הכי, הבו דלא לוסיף עלה, ואשכחן לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהודה ולרמי בר חמא ולרבא דכולהו בתראי נינהו וסברי הכי, הבו דלא לוסיף עלה, שמעינן דבהא מילתא כרב ושמואל דיינינן. ואע"ג דאמר רב חמא השתא דלא איתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר' אלעזר, האי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד, כר' אלעזר עבד. לא עבדינן לכתחילה אלא כרב ושמואל, ודיינא דעבד כר' אלעזר עבד ולא מהדרינן עובדא מיניה אלא מאי דעבד עבד.
גמ' שלא בטענה, אטו בשופטני עסקינן אלא וכו'. פירוש בטענת שמא, שטוענו שמא משלי עיכבת. ושבועה זו להחמיר עליהם שנהגו בנאמנות, ואפילו במקום דליכא עדים בענין השותפות, משום דליכא מיגו מעליא, דאי הוה טעין לאו שותפך אנא היה צריך להעיז.
אלא שמכניס לו פירות וכו'. שנתן לו בעל הבית מעות תחילה והוא מכניס לו פועלים או פירות, אבל משלו אינו מוציא כלום שלא עשאן שלוחין להוציא משלהם כלום. ובן הבית היינו אפוטרופוס דמתניתין, ונקטיה לרבותא לפי שאינו ממונה אלא על דבר מועט ואפילו הכי משביעו דמורו היתרא לעצמן לפי שטרחו בנכסים.
כפירת טענה שתי כסף. פרש"י ז"ל שזה טוענו שמא עיכבת משלי שתי כסף ופרוטה וזה מודה לו בפרוטה, דקרובה היא לשבועה דאורייתא אלא שטענת שמא היא, והיינו כרב דאמר בפרק שבועת הדיינין [לעיל ל"ט ע"ב] דכפירת הטענה שתי כסף לבד פרוטה של הודאה. אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל כתב דבשבועת השותפין לא בעינן הודאה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שלוחין ושותפין [ה"א]. כתב הרא"ה ז"ל דאין אשת שותפו בנכסי השיתוף כדין האשה עם בעלה, שכל זמן שהאשה נשבעת על נכסי בעלה נשבעת ג"כ בכיוצא בו על נכסי השיתוף, והיכא דפליגי שותפין שזה אומר נתעסקת בממון וזה אומר לא נתעסקתי, כיון שאין כפירתו כפירת ממון פטור דדבר הגורם לממון לאו כממון [כדאי' ב"ק צ"ח ע"ב]. עכ"ל.
איבעיא להו מהו לגלגל, שבועת אריסין או שותפין שחלקו. בדרבנן. על ידי שבועה דרבנן, כגון שבועת היסת, או של נשבעין ונוטלין שהיא תקנתא דרבנן. ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף, אין מגלגלין עליו שבועת הלואה דערב שביעית אם כפר בכל, דשביעית שעברה עליה משמטתה.
הא שאר שני שבוע וכו'. דלא מצית אמרת דלא דייקינן הא שאר שני שבוע, אלא הא נעשה לו שותף ערב שביעית וחלקו, ולאחר שביעית לוה הימנו, ונתחייב לו שבועה דאורייתא כגון שהודה במקצת, מגלגלין עליה שבועה של שיתוף שהיא דרבנן, דבהדיא קתני לה התם, נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלין, אלא לאו ש"מ האיך דיוקא לא שמעינן הא בשאר שני שבוע מגלגלין בדרבנן, ש"מ. וכתב הרא"ה ז"ל דמסתברא דבשבועה דרבנן דקיי"ל דמהפכינן אי אתי אידך לגלגולי עליה לא מהפכינן, והכי סברא דרבוותא ז"ל. ע"כ.
<h2>דף מט.</h2>
לכל מגלגלין. על כל שבועה דרבנן מגלגלין, חוץ מעל ידי שבועת שכיר שאין מגלגלין עליה שבועה אחרת, לפי שהיא עצמה אינה מן הדין אלא להפיס דעתו של בעל הבית כדאמרינן בריש פרקין [לעיל מ"ה ע"א].
לכל אין מקילין, אלא מגלגלין, והיא היא. לפתוח לו. ואם לא טען התובע שיגלגלו עליו, יפתחו לו ב"ד גלגול למ"ד מגלגלין. ולמ"ד אין מקילין, אם טענו גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין, ואם לא טענו אין לנו לפתוח לו, כך פרש"י ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"א מהלכות שכירות [ה"ט], שכיר שבא לישבע, אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו כלל אלא שנשבע שלא נטל ויטול. ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר, שמקילין עליו ופותחין לו תחילה, אל תצער עצמך השבע וטול. ע"כ. ולפי דבריו ז"ל לא פליגי כלל, אלא מר אמר אין מחמירין, ומר מוסיף שמקילין עליו מצד אחר ובהא לא פליג רב הונא. וכתב הרנב"ר ז"ל שכך נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל, שהביא רב הונא ורב חסדא, ואם איתא דפליג רב חסדא בהדי רב הונא רביה, כיון דלא קיי"ל כוותיה לא הוה ליה למיכתביה. ובפ"ק דקידושין [כ"ז ע"ב] בעי מנין לגלגול שבועה מן התורה, ומוכח לה מסוטה דכתיב קרא [במדבר ה'] אמן אמן למידרש ביה גלגול, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, ושמעינן דכולהו שבועות מגלגלין ברי על ברי וברי על שמא ושמא על ברי ושמא על שמא, דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין. וברי על שמא שמעינן הכי משמעתין שמגלגלין הלואה על שבועת השותפים. ורבינו אלפסי ז"ל כתב כן בתשובה שמגלגלין הלואה על שמא, כגון שבועת השותפין שחלקו על שבועת השותפין אחרת שנפלה לו לאחר מכן.
פיסקא והשביעית משמטת את השבועה וכו'. פי' אפילו דיבור משמט בשבועת מלוה, שאילו בשבועת השותפין והאריסין אי אפשר שאפילו עיקר הממון אינו משמט. כתב רבינו אלפסי ז"ל בתשובת שאלה, במי שהוא מן הנשבעין ונוטלין והנתבע אין לו כלום, אין אחד מהם נשבע, שהנתבע אינו חייב כלום עד שישבע התובע והתובע אינו חייב שבועה עד שיהא לזה ממון, אלא אם ירצה התובע נשבע ואח"כ אם נתן לו הנתבע כלום יתן ואם לאו ישבע שאין לו מה יפרע. ע"כ. והרא"ה ז"ל הביא תשובה זו בחידושיו (חבל על דאבדין).
